רוברט, האוסטרלי אותו פגשתי כל שקיעה בחוף שכנע אותי להצטרף גם לנסיעה לגנגוטרי. בשביל גור והילדים הנסיעה צפונה היתה בשביל ההרפתקאה – טרק לקרחון, נסיעה בנופי ההימלאיה. בשבילי זו היתה עליה לרגל למקורה של הגנגה האלה שירדה מהשמים.
היתה זו כבר שעה צהריים כשהצטרפנו לג'יפ המשותף בדרך לאוטראקאשי. יצאנו מרישיקש והתחלנו לטפס בהר דרך יערות מדהימים. עלינו ועלינו בפיתולים, ירדנו ואחרי כשעה נגלה לעיננו אגם גדול. לפי השלטים בדרך הבנו שהאגם מקורו בסכר גדול החוסם את הנהר, דבר שגרם להצפה של שטח גדול מאוד. נסענו לאורך האגם (הרבה מעליו) במשך כשעתיים, מתוך המים בצבנו צמרות עצים ותהינו אם למטה בקרקעית ישנם גם בתים.
הדרך התפתלה והתפתלה, על המדרונות היו טרסות אורז שבשמש הצהריים זרחו בירוק מבהיק. פתאום הופיע עדר תאואיים ונגלה לעיננו מחנה צוענים בצד הדרך. הילדים התרוצצו חצי ערומים, הנשים כרעו ליד מדורות בישול קטנות וכל החפצים שלהם היו ארוזים בשקים ארוגים יפיפיים. פגשנו שוב בהמשך עוד מספר עדרים כאלו. אלו שישבו מאחור - בגיפ יש 10 מקומות שניים ליד הנהג, 4 מאחוריו ועוד 4 בשני ספסלים לאורך החלק האחורי, חטפו בחילה איומה.
הגענו לאוטראקאשי בחמש אחר הצהריים. עיירה רועשת ומאובקת ובה מספר מלונות ודאהבות. לקחנו מלון קטן וירדנו לחפש אוכל. היות והשעה היתה חמש וחצי לא היה אוכל (רק בשבע בערב יהיה שוב). קנינו חצי קוקוס וממתק הודי בשביל להתאושש ויצאנו לשוק ולגשר התלוי מעל לבאגיראטי (שמה של הגנגה באזור זה). בדרך ניסינו לאכול מומו (מן כיסונים ממולאים בירקות) שהיה חריף מידי, עברנו דרך שוק קטן והגענו לגשר מעל הנהר הרוגש. הנהר שצף וקצף מתחת לגשר בצורה מפחידה לגמרי, מהמים עלה קור מקפיא ואנחנו שבאנו מרישיקש המהבילה לא היינו מצויידים לקור הזה. חזרנו למלון על מנת להעביר את הזמן. הלילה התברר כסיוט בשל רעש הטלויזיות מהחדרים הסמוכים והרעש מן הכביש שמתחת. בבוקר, עצבניים ומותשים קמנו בשביל להשיג אישור לטרק (בשביל להיכנס לקרחון בגנגוטרי צריך להשיג אישור מרשות היערות). היות ולא ידענו אם אפשר להשיג אישור בגנגוטרי או שרק באוטראקשאי ביזבזנו הרבה שעות על בירורים. שיטת שאל 10 הודים ועשה ממוצע מהתשובה התבררה כמוטעית היות ולא ברור באיזה 10 הודים בוחרים – אלו שיודעים את האמת, אלא שלא יודעים אבל אומרים סתם מה שבראש שלהם, או אלו שיודעים אבל יש להם אינטרס לתת תשובה אחרת. בסופו של דבר גור נסע למשרד היערות שם פגש אדם לבוש מכובד שטען שהמשרד סגור לשבועיים דבר שיה לא נכון כי המשרד היה פתוח ובסופו של דבר גור השיג את האישור וגם שילם 50 רופי עבור כל אחד (מה שהתברר כטעות כי לא אמורים לשלם שם כלום רק בגנגוטרי) ואז חיפשנו מונית.צעדנו באבק במעלה ובמורד הכביש המאובק מותשים ועצבניים. בסוף הודענו לגור שאנחנו לוקחים מונית ספשייל לא משנה כמה תעלה. תפסנו מישהו, העמסנו את התיקים ויצאנו לכיוון גנגוטרי. הפעם ירון נשכב בספסל מאחור וכולנו ישבנו בספסלים האחרים. כשהיינו בגיפ והוא יצא מאוטראקאשי השתפר מצב הרוח שלנו ונשבענו לא לישון שם שוב.
יצאנו דרך יערות קטנים והנהר היה לימיננו. לעיתים היה צר ושוצף ולעיתים התרחב ולגדותיו היו חופים חוליים. לאט לאט הגדות הפכו ליותר ויותר תלולות, מצוקים כבירים והיערות הפכו לסבוכים ועטויי מטפסים. בדרך עברנו ליד מקדש ענקי מלא פסלים צבעוניים (בדרך חזרה עצרו בו). הדרך היתה נפלאה ביופייה, לא הפסקנו להתפעל מהמצוקים והנהר. אחרי כ 20 ק:מ התחילו עבודות בכביש ונסענו בדרך עפר משובשת להפליא מעל תהומות בעומק עצום. בדרך חלפנו על פני משפחות של עובדים נפליים שעבדו בכביש. משפחות שלמות עבדו בביקוע סלעים לחצץ. הגברים הלמו בפטישים גדולים, הנשים בפטישים בינוניים וגם הילדים הקטנים דפקו בפטישים קטנים. יותר מאוחר חלפנו על פני בולדוזרים וגם מפעל גדול של בטון וחצץ.
הדרך נמשכה ונמשכה. בשלב כלשהו עלינו גבוה למעלה דרך כפרים קטנים ואז ירדנו לאזור בו הבאגיראטי מתרחב מאוד בתוך עמק חולי (מעיין אמר שזה נראה כמו בערבות רוסייה.)
הדרך טיפסהשוב, מהמצוקים מסביב נפלו מפלים, במקום מסויים היה קיר עצום שכולו היה מפלונים , מפלונים. בהמשך חלפנו על פני גשר מעל ערוץ צר מאוד בו הנהר היה כחול. כשהיינו באוסטריה בקיץ עברנו בקניון דומה אבל כאן הקניון היה עמוק יותר והנהר כחול יותר.
השעה היתה כבר מאוחרת והיינו רעבים. עצרנו בעיירה קטנה ובה בתי עץ המוקפים במטעי תפוחים. נכנסנו למסעדה (הנקראת בריאנקה) וקיבלנו תפוחי אדמה מטוגנים בתבלין כלשהו שהיו כל כך מדהימים שחשבנו מיד להכניס המלצה על המסעדה הזו בלונלי פלנט. גם הצ'אפטי היו הטובים ביותר שאכלנו עד כה.
יצאנו הלאה ולאט לאט התגלו לנו פסגות ההרים העצומות שלעומתן האלפים נראים כגבעות קטנות. צוקי ענק התנשאו גבוה מעלינו, אשוחים כבירים לצידי הדרך ואז חלפנו על פני שער שציין את הכניסה לשמורת הטבע בה נמצאת גנגוטרי.
הג'יפ עצר בחנייה – בגנגוטרי עצמה שהיא כפר זעיר אין מכוניות כלל ויש רק רחוב קטן ובו חנויות מזכרות של תיירים. העיירה בנוייה לשתי גדות הבאגיראטי. הנהר זרם בעוצמה כבירה במפלים ובמערבולות. ירון שאל: "אמא, הגנגה כאן תינוקת?" כשעניתי כן הוא אמר: "אז למה היא כל כך כועסת?"
רוברט המליץ לי לישון באשרם של קרישנה ולכן חצינו את הנהר והגענו לאשרם. קיבלנו חדר ענק ובו 6 מיטות עם שמיכות חמות. מיהרנו להחליף לבגדים חמים כי היה נורא קר ויצאנו לשתות צ'אי חם אותו הכין העובד שם. ברחבת האשרם הוצב כיסא ועליו תמונה של הגורו שחי שם פעם. בחצר היה עץ מישמשים קטנים, עוד מבני עץ ומקדש לקרישנה. הנהר שצף למטה ברעש ובעוצמה כבירה. מעלינו היו צוקי ענק ויערות מרשימים.
הבנו מקריאת חוקי המקום שהאירוח במקום הוא בתרומה לפי ראות עיננו, מקבלים צ'אי ואוכל ושמבקשים מהאורחים במקום להשתתף בטקסים בבוקר ובערב.
התכנון היה להישאר במקום יום אחד על מנת שגור והילדים יסתגלו לגובה (2700 מטר מעל פני הים) ואז יצאו לטרק לגומוק (הקרחון המכונה פי הפרה ממנו נובע הגנגס) שנמצא בגובה 3400 מטר. בינתיים הגובה התבטא בקוצר נשימה כשניסינו ללכת מהר מידי, או לטפס במדרגות. ירון ואני תכננו להישאר בגנגוטרי ולא לצאת לטרק ולבלות לנו בהמשך לימוד הדת והתרבות ההינדית.
בערב יצאנו לאכול במסעדה קטנה בשוק, שם גילינו שאלו פראטה (מן פיתה ממולאה בתפוחי אדמה) מופיעה גם בגירסה של פאניר פארטה (מילוי של גבינה). שחם פגש במסעדה אב ושתי בנות אשר היו במסיבה שלו ברישיקש שבדיוק שבו מהגומוק ומיד שלחנו אותו לשאול אותן איך היה, כמה קשה היה, האם מאוד קר?
מאוחר יותר בערב, גור ואני הצטרפנו לטקס במקדש שהתחיל בהקשות ודנדונים חזקים של שנים מהנזירים בעוד הסוואמי של האשרם מבצע טקס בתוך החדר הפנימי בו היו דמויתיהם הלבושות הדר של קרישנה ובת זוגתו רדאה.
אחר כך יצא הסוואמי וביצע טקס של ברכות לאש, חלוקת לענה מקומית לכולנו ומים קדושים מהגנגה. הלכנו המון פעמים מסביב לחדר הפנימי כשבכל סיבוב מצלצלים בפעמון התלוי מעל הכניסה, ואז הסוואמי שר משפט מהמנטרה וכולם חזרו אחריו.
בחוץ התחיל גשם חלש ואני עמדתי ושוחחתי עם שני תיירים. כשחזרתי לחדר גיליתי שכולם כבר מכורבלים במיטות.
בבוקר המשיך הגשם, עדיין חלש. ירון ואני יצאנו לשתות צ'אי ליד המשרד של האשרם. הסוואמי ועוד 3 אנשים ישבו מסביב למדורה וביצעו את היאג'נה שזהו טקס של אש ומים. ירון הביע רצון עז להיכנס לתוך המקדש, לי לא בא להוריד נעליים לכן הוא נכנס לבד ונשאר שם כעשרים דקות. אחר כך סיפר שעשה מדיטציה. לאחר מכן יצאנו לאכול ארוחת בוקר וגור והילדים טיילו ביערות על המדרונות והתאמנו בהליכה על מנת להסתגל לגובה.
כמובן שכשתהינו מתי כבר נפגוש את רזי ואירית שהיו גם אמורים להגיע, הם חלפו על פני המסעדה בדרך לאשרם. בניגוד לנו הם נסעו באוטובוס שלקח להם המון זמן, בילו בכפרים בדרך וגם בגנגאנני שזה מעיינות חמים ורק אז הגיעו לגנגוטרי.
גור והילדים חזרו אחר הצהרים ומיד חטפתי את שחם על מנת לקנות לו סוודר היות ולא היו לו כלל בגדים חמים. הקור הלך והחריף וגרם לכולם לקנות כפפות וכיסוי לפנים.
הגשם התחזק, באשרם הפסיק החשמל והיות ולא היו בו חלונות זכוכית אלא רק תריסים לא כל כך יכולנו להישאר בו. למחרת בבוקר היה כבר ברור שאי אפשר לצאת לטרק בשל הגשם.ההרים מעלינו התכסו בשלג והיה קר נורא. גור הלך לברר במשרד היערות, ביטל את הרשיון לאותו יום ואמר שאולי יצאו למחרת אם הגשם יפסק. שחם ואני יצאנו לחפש גסט האוס אחר קצת יותר חם עם חלונות. לבסוף התפשרנו על אחד עם מרפסת ועברנו אליו. אני ישבתי במרפסת וקראתי ספר והסתכלתי על הנוף הסוער וגור הלך ודעך והרגיש ממש גרוע בשל הגובה. הילדים יצאו שוב לקניות והפעם קנו המון גרבי צמר חמות. כל הבגדים היו רטובים ומיאנו להתייבש בשל הלחות. לא היה שום מקור חימום או ייבוש לכן הם בילו את כל היום במיטה בתוך השמיכות.
בחדרים היתה דליפה של מים וכל פעם שירון דרך בטעות בתוך השלוליות על השטיח נרטבו לו הגרביים כך שאחרי שנגמרו כל הגרביים שהבאתי איתי יצאתי לקנות לו עוד זוגות. בהזדמנות זו קניתי לי גם שאל כתום כמו של הבאבות הנודדים הלבושים כתום.
רזי אמר שבטח בערב יתחיל שלג בגנגוטרי דבר שהלהיב את כולם. בסופו של דבר הגשם אכן המשיך והיה קר אבל לא ירד שלג.
גור הודיע שחייבים לחזור למטה כי הוא מרגיש ממש לא טוב. ההנחיות במחלת גבהים היא לרדת. העניין שהדרכים היו חסומות וכולם המליצו לחכות עד שיפסיק הגשם. למחרת יום שבת התעוררנו לקול רעם גדול. תהיתי אם זהו רעם אבל גור טען שלדעתו זוהי מפולת סלעים. ואכן כן, סלע ענק התדרדר ונפל על באסטה בשוק ומעך אותה לחלוטין. מזל שאף אחד לא ישן בה. הילדים יצאו לצילומים אחרונים של גנגוטרי, ארזנו את הדברים ויצאנו לחנייה לחפש רכב. הגשם נחלש אבל לא היו רכבים אותם אפשר היה לשכור בעוד שהיו הרבה תייירים שרצו לרדת. קבצנים המשיכו להסתובב ולבקש נדבה סאדו אחד זקן ביקש כסף מגור והוא נתן לו מספר רופי, כשסאדו לא היה מרוצה וביקש עוד, גור לקח ממנו בחזרה את הרופי. הדבר נגע מעוד לירון. הוא ביקש ממני רופי ואז רץ אחריו לתת לו. הסאדו בירך אותו בתמורה וירון התרגש מאוד. בסופו של דבר לקראת הצהריים גור מצא רכב אותו שכרנו מיד (בלי להתמקח אפילו על המחיר) ויצאנו לדרך.
הג'יפ נסע לאט, חלפנו על פני הגשר, על פני העיירה עם המסעדה הטובה והגענו לגנגנני בה שמענו שיש מעיינות חמים. הג'יפ עצר ליד קיר ובו שער ומדרגות ואמר שהמעיינות למעלה. עלינו במדרגות עד שהגענו לבריכה מהבילה. הילדים ישר התפשטו ועברו לבגדי ים ואני יצאתי לחפש את מרחצאות הנשים היות וידעתי שאי אפשר להתרחץ ביחד. בצד מאחורי חומה היתה עוד בריכה כזו. הייתי לבד. החלפתי בגדים בגשם ונכנסתי למים החמים. מולי היה מקדש קטן המוקדש לאלות. יצאתי אחרי כעשרים דקות עם חיוך מאוזן לאוזן. הילדים עדיין השתובבו במים לכן ירדתי לדהבה להזמין קצת צ'אפטי ופקורה (שאלו ירקות מטוגנים בסגנון טמפורה בקמח חומוס). אחרי זמן מה חזרו כולם רגועים ומאושרים חזרנו לגיפ והמשכנו בדרך. חלפנו שוב באזור הבנייה ולפני גשר אחד גדול ראינו שעומדות מספר משאיות. התברר שבהמשך הדרך ישנה מפולת סלעים והדרך חסומה. בצד חנה שופל עתיק שנראה כאילו יצא מכלל שימוש לפני שנים רבות. בצד השני היה צריף הרוס שמרכזו סלע גדול שכנראה התגלגל ופירק את הצריף.הקיר שבצד הדרך מורכב מסלע ענק סדוק כולו שנוטה בזווית הפוכה מעל לכביש – פחד אימים. לאחר כחצי שעה בה לא היה ברור מה קורה, הגיע בחור עם בקבוק דלק, שפך אותו למיכל והמכונה העתיקה התניעה ויצאה לפנות את המפולת. השופל נראה קטן וחלש מול הסלעים העצומים אך למרבה ההפתעה הוא תימרן והצליח לפנות סלע אחר סלע אותם זרק למטה לנהר. הילדים יחד עם עוד המון הודים שהגיעו אחרינו באוטובוסים עמדו וצפו במחזה בהתלהבות רבה.
בסופו של דבר פונתה הערימה, נכנסנו שוב לג'יפ והמשכנו בדרך. בהמשך ראינו חבורת הודים מגלגלים סלעים ממפולת נוספת שנוצרה ליד מפל קטן שזרם מעל לכביש. פתאום נשמעה קריאה וכולם ברחו בבהלה, סלע נוסף נפל והתגלגל בדיוק למקום בו הם היו לפני כן. הם גמרו לפנות את כל הסלעים, רצו לקראתנו ועלו על משאית שחנתה בצד. רכב אחרי רכב עבר את קטע הדרך הזה. התברר שישנם שני צופים. אחד לפני האזור המסוכן ואחד אחריו ורק אחרי שהנהג מקבל אישור שאין סלע בדרך הוא נוסע מהר, מהר. הנהג שלנו כמעט לא נשם כשעבר את הקטע הזה.
לבסוף נגמרו הקטעים המסוכנים ועלינו סוף סוף על כביש. הדרך היתה מדהימה, כשהגענו למקדש המצועצע עצרנו לידו ונכנסנו אליו. הכל מלא פסלי אלים בצבעוניות מדהימה. בחצה בדיוק בנו את שיווה בגובה של כ 30 מטרים. שוטטנו בגנים וכמעט התפתנו להישאר לישון שם, אבל לא ידענו איך נמשיך בדרך למחרת ולכן המשכנו לאוטרקאשי. הפעם בחרנו מלון באזור שקט אליו לאח אותנו הנהג. הפעם גם הלכנו למסעדה טובה עליה המליצו לנו במלון.
במסעדה התחלנו במסורת של שיחה באנגלית במשך שעה ביום.
חזרנו למלון ובבוקר עלינו על ג'יפ בדרך לרישיקש. הפעם ישבנו כולנו מקדימה ואילו הבחורות ההודיות שישבו בספסלים האחוריים הקיאו כל הדרך בסיבובים.לא היה לנו כל כך נעים אבל זכרון הדרך לשם גרם לנו להישאר אגואיסטים אבל בלי בחילה.
הגענו חזרה לסוויס קוטג' אחר הצהריים. כל העובדים של המסעדה והמלון בירכו אותנו בשובנו, הם סיפרו בצער שהארמון הושכר לאנשים אחרים אבל לא היה איכפת לנו ולקחנו חדרים מעל למסעדה – חזרנו הביתה.
