במרכז יש אגם קדוש שנוצר על פי האמונה במקום שבו נפל פרח לוטוס מידו של האל בראהמה. סביב האגם גאטות – המדרגות הרחבות היורדות אל האגם, עליהם יושבים, מדליקים נרות, בהן יורדים על מנת לטבול באגם, עליהן פורשים את הבגדים לייבוש אחרי הטבילה. והעיר הבנוייה סביב משתקפת במימי האגם, בכל שעה צבעיה שונים, בזריחה כחול אפרפר המשתנה לוורדרד בוהק, לבן=צהבהב בשעות החמות ושוב וורוד אדמדם בשקיעה. בבוקר עשן אפרפר יושב כצעיפים על העיר ודרכו נראים המגדלים והכיפות של המקדש הסיקי כארמון אגדי.
אפשר לחלוץ את הנעלים וללכת סביב האגם, דרך הגאטות שחלקן ריקות וחלקן הומות בטקסים ונאומי ברהאמינים, בפינה אחת בה נשארה מעט אדמה אפשר לראות אנפות מדדות במים, משתקפות באגם באופן כל כך מושלם שלא ברור אם הן בחוץ או בפנים.בערב בשקיעה נרות קטנים מאירים פה ושם, אפשר לחצות את הגשר ולעבור ליד הבאבות היושבים ומעשנים מחת לעצים הקדושים לחלוף דרך המקדשים בהם יש פתחים דרכם אפשר לראות ולרדת לאגם.
בפושקר האגם הוא במרכז – אבל ליד האגם יש רחוב וברחוב הזה המון דוכנים וחנויות והמון אנשים שחולפים בו נתונים להצקות בלתי פוסקות מצד בעלי הדוכנים, נאלצים לזוז כל הזמן בשל האופנועים והפרות ועגלות המשא. ואם שורדים את כל אלו צריך גם לנסות לנער את חבורות הילדים המנסים להוציא כסף או אוכל בדרך מתוחכמת להפליא, או מהקבצנים הנכים המשוטטים לאורך הרחוב בלי רגלים ובלי ידיים.
בלי יוצא מן הכלל כל האנשים שפגשנו רצו מאיתנו כסף ! אם אמרו לנו שלום, אם שאלנו משהו והסבירו, אם הלכו איתנו, ניגנו לנו, הזמינו אותנו לבית. בסופו של דבר כשיצאנו מהמלון הלכנו ישר בלי להישיר מבט, בלי להחזיר שלום אם אמרו לנו, רדופים מרגישים שבשבילם אנחנו ארנקי כסף מהלכים לא בני אדם.
האוטובוס לפושקר יצא מג'יאפור באחת בצהריים. ישבנו בשני ספסלים ומאחורינו משפחה צעירה מדארג'ילינג שאיתם ירון ניסה כל הזמן להתחיל ובסוף הצליח. יצאנו מג'יאפור ועלינו להפתעתנו על אוטוסטרדה אמיתית – כביש אגרה עם קופות, שנים שלושה מסלולים בכל כיוון וגינון בצידי הדרך. הדרך עברה בנוף שהזכיר לנו את אזור אופקים – עצי שיטה וינבוט, מרחבים עם צמחיה נמוכה. ככל שהתרחקנו הלכה הצמחייה והדלדלה.עברנו דרך מספר כפרים בהם היו ערמות שיש ופסלי שיש – התברר שהם חוצבים שיש מיוחד מההרים הבודדים בסביבה. אחרי כשלוש שעות הגענו לאג'מר, עיר מדברית עם בתים קטנים. בתחנה המרכזית ירדו כל הנוסעים ההודים ונשארנו כ 8 תיירים. בחור שעלה שם התחיל לשוחח עימנו והתברר שהוא נציג של מלון משפחתי כאשר תפקידו לעלות על האוטובוס ולהביא תיירים. הצעתו קסמה לנו כי הוא סיפר על בריכה, אינטרנט ואפילו אפשרות שימוש במטבח שלהם.
בשיחה עימו התברר לנו שיריד הגמלים שחשבנו שמתחיל ב-28 באוקטובר יתחיל רק ב 6 בנובמבר ואילו ב28 באוקטובר מתקיים הדיוואלי – חג האורות ההודי. היינו קצת בשוק כי בעצם התכנון שלנו היה להגיע מספר ימים לפני היריד כדי לתפוס מקום מגורים. כשהגענו לתחנת האוטובוס הקטנה והמאובקת התנפלו המון סבלים עם עגלות עץ על האוטובוס בתיקווה שמישהו ישכור את שירותיהם. אנחנו העמסנו את הציוד על הגב ויצאנו אחרי הבחור למלון. המלון היה נחמד עם בריכה וחדרים יפים עם כילות. הילדים נכנסו מיד לבריכה שהיתה קטנה אבל נחמדה ועמוקה מאוד עם מים קרירים ודי נקיים. היה משעשע להיכנס לבריכה בהודו.
בערב יצאנו לאגם. ברחוב הראשי מצאנו דוכן מיצים שבהמשך פיתחנו בו התמכרות חביבה והוא יצויין כאחת מנקודות האור היחידות בפושקר פרט לאגם ולגמלים. גור יצא לסיורים יומיים למדבר, למקדש הקרוב על ההר, בין שכונות העוני באזור.
החלטנו להישאר לראות את הדיוואלי בפושקר ואז אולי לסע למקום אחר בר'אגסטן ולחזור ליריד הגמלים. בסופו של דבר עברנו את הדיוואלי ונשארנו עד הפתיחה הרישמית של היריד.
בערב השני יצאתי לבד לאגם, הלכתי עד לגאט של השקיעה וכשחזרתי פגשתי ברחוב את שרה. ישבנו שתינו בפינה של הפלאפל והלאפה עם הלבנה וחיכינו לליאור שיצא לסיבוב גמלים עם חברים. היה כייף להיפגש עם שרה וידעתי שגם לירון יהיה נחמד לפגוש שוב את ליאור. שרה וליאור הגיעו אלינו למחרת לבריכה וכולנו חזרנו לגאסט האוס שלהם שהיה בתוך גן מקסים על גדת האגם.
הימים חלפו, די קשים. היה מאוד חם במשך היום ולכן בילינו במלון, בבריכה ויצאנו רק בערב לאגם ולחנויות. באחד הימים עלה הרעיון של שכירת זוגות אופניים היות והעיר שטוחה ואפשר להתנייד בה בקלות. שכרנו 3 זוגות לשמחתם של אופיר ומעיין שחרשו את העיר ויחד עם גור טיילו גם באזור הקרוב.
גמלים, גמלים ועוד גמלים וגם המון סוסים
בקצב הולך וגובר אחרי הדיוואלי הגיעו הגמלים. הם הגיעו ברגל מכל רחבי ראג'אסטן, שיירות גמלים. בשטח מידברי עם דיונות ממערב לעיר הם התיישבו. משפחות משפחות עם עדרי הגמלים שלהם. גמלים בכל הצבעים והגדלים – צהבהבים ושחורים וקרם וחום כהה, קטנים וגדולים, קשורים ברגליים האחוריות או עומדים ושותים מרהט הבטון המאורכת. האוהלים הלכו והתרבו מיום ליום. באזור התחילו לנוע גמלים עם עגלות – עגלות משא מעץ או עגלות נוסעים עם אפריון מקושט רתומות לגמל עטור מחרוזות ורשתות עם כפתורים ופונפונים, פעמונים ענודיים לקרסוליו. כל יום היינו מסתובבים במחנה הענקי מהופנטים מהצבעים והתנועה הבלתי פוסקת של האנשים והחיות , הכל רוחש צבעוני בתוך האבק העולה מרגלי האנשים, הסוסים והנשים המטאטאות את דרכי העפר. התחיל מחנה של סוסים – המון סוסים לבנים וסוסים חומים עומדים קשורים בשורות וסוסים אצילים עם אוזניים מצחיקות עומדים בסככות מפוארות. בין המון בעלי החיים אוהלים קטנים וגדולים לידם מדורות קטנות עליהם מבשלים צ'אי. נשים וילדים מסתובבים במחנה ואוספים את גללי הגמלים והסוסים אותם אם משטחים לייבוש בערוגות גדולות, מכינות עוגות גללים המוצאים גם למכירה בין דוכני מזון והדוכנים לרתמות וקישוטים לגמלים. מקלות במבוק מעוטרים, שמיכות וצעיפים.
טיול גמלים אחד וכריס
כריס שנולד בגרמניה, גדל בהודו עד גיל 9 וחזר אליה, מתגורר בפושקר כבר שנה וחצי. כריס כותב ספר ומטפל בחיות באזור, בכלבים, בקופים שגרים בדרך למקדש שעל ההר – ההודים קוראים לו באבא קוטה – הבאבא של הכלבים. כריס ארגן לנו טיול גמלים אחר צהריים אחד. נפגשנו בגאסט האוס של שרה ויצאנו לגשר. אינו היתה גם נורית, שרה וליאור ושתי צרפתיות מהגאסט האוס. בצומת ליד הגשר חיכו לנו 5 גמלים וגמל אחד רתום לעגלה עם אפיריון לבן. שחם ומעיין עלו על גמל אחד, אופיר וירון על שני, אני טיפסתי בתחילה על העגלה עם גור ושרה ונורית אבל אז התברר שיש גמל פנוי ועליתי עליו, נזכרת בתמונה שלי מגיל 12 בסיני. יצאנו לכיוון ההר של המקדש אותו הקפנו דרך שדות פרחים, חורשות אקציה וינבוט. מעיין הפליא לשלוט בגמל שלו תוצאה מאימוני הרכיבה. הדרך היתה מקסימה, היה מרענן לצאת מהלחץ של העיר והצקות האנשים, העשן והאבק. בראש דיונה אחת עצרנו לראות את השקיעה במדבר ואז המשכנו לכיוון שטח היריד. כשהגענו היה כבר חושך, חלפנו על פני מחנה האוהלים המלכותי שהוקם לרגל היריד עבור התיירים ונכנסנו לרחוב עמוס באוהלים ודוכני מזון. עצרנו לאכול באוהל גדול ובו לחמניות אפויות במדורה.
לפתע הופיעו גם בני וחברו שהצטרפו לארוחה אותה די זנחנו היות והטאלי היה חריף מידי. גור יצא ללוות את נורית חזרה, שחם, מעיין ואופיר חזרו למלון ואני וירון חיכינו לטרמפ עם בני שרצה לצאת עם גור לתצפית כוכבים. אחרי שהתייאשנו מן הצפייה תפסנו טרמפ על עגלה עם גמל אבל אז הופיע בני ולקח את ירון על האופנוע שלו.
היריד מתקרב או איך דוחסים 6 נפשות ו 11 תיקים בחדר אחד
כשהתקרבו ימי היריד גברו ההכנות בעיר ובעלי המלונות התחילו להודיע כי מתחילת נובמבר המחירים יעלו. המלון שלנו שילש את המחיר ולכן ב 4 לאוקטובר עברנו כולנו לחדר אחד. הוצאנו את המיטות והספה, פרשנו את כל המזרונים על המיטה, ערמנו את התיקים בפינות ולהפתעתנו שרדנו כך שלושה לילות אפילו בלי לסבול יותר מידי.
ב 6 בנובמבר התחיל היריד באופן רישמי. יצאנו בבוקר לאיצטדיון הענקי. ברחבת העפר צעדו כבר גמלים מקושטים, סוסים, רקדניות ומתופפים. באוהל במרכז ישבו מכובדים וערכו טקס. כאשר הסתיים הטקס, הונף הדגל של הודו והתחילו ריקודים וצעדות של אנשים ונשים בתלבושות צבעוניות, נשים עם כדי חרס בוערים על הראש גברים עם טורבנים צבעוניים חצוצרות ותופים.
לאחר הריקודים הקצרים היה מירוץ גמלים אחד מהיר, משחק הוקי בין מקומיים לתיירים וזהו. עזבנו וחזרנו להסתובב ביריד עצמו מבינים שבאיצטדיון זהו שואו לתיירים והאקשן האמיתי נמצא ביריד שבעצם התחיל כבר בשבוע שעבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה