20 אוקטובר 2008
אחרי שגור גמר את הקורס בטושיטה, אחרי שמסעדה אחרי מסעדה נסגרה, אחרי שנשארנו תיירים בודדים בבאגסו – עזבנו גם אנחנו. היה קשה. הוצאנו את האוויר מהכדור של ירון, בילינו שעתיים בלחפש את סנדלי השורש שלו, התווכחנו על הרכב שהיה מפואר אבל קטן מכדי להכיל את כולנו, את הדר ורעות ואת אסף.
לבסוף, העמסנו את הציוד על הגג ונכנסנו לטויוטה המפנקת שתיקח אותנו לאמריצר. השעה היתה אחת עשרה בבוקר כשעזבנו את באגסו, הרכב שייט בנוחות בנסיעה הכי מפנקת שהייתה לנו עד כה. ירדנו דרך הארזים ודרך האורנים, עברנו את דרמסלה והמשכנו באותה הדרך בה נסענו לפני כשבוע לטאטאפאני דרך כפרים קטנים במישורי האורז הקצורים, מעל לנחלים מסולעים. ההרים נשארו מאחורינו וידענו שיעברו חודשים רבים עד שנחזור אליהם. אנחנו, אנשי המישור והמרחבים התאהבנו בנופי ההרים – אין כמו לקום בבוקר לפתוח את הדלת ולנשום את האוויר הצלול והקר מול הרים מיוערים, להסתכל למעלה בלילה ולתהות איזה מן כוכב אנחנו רואים ולהבין שזהו אור בכביש גבוה מעלינו. חלפו כמעט שלושה חודשים והגיע הזמן לרדת לדרום.
אחרי פתנקוט הדרך התמידה בנוף אחיד של שדות קצורים התחומים בעצים, מידי פעם ארובות לשריפת לבני אדמה אדומות, תחנות איסוף של שקי אורז וכפרים קטנים ועיירות. ככל שהתקדמנו מזרחה ודרומה ונכנסנו למדינת פאנג'ב התרבו הסיקים בנוף.
הסיקים:
בשלהי המאה ה- 15 גורו נאנק ייסד את הדת הסיקית ביציאה נגד שיטת הקאסטות ושולטון הכוהנים הברהמינים. המטרה היתה לחבר בין המיטב בדת ההינדית עם המיטב שבאיסלם. הסיקים מאמינים באל אחד, בגלגול נשמות ובגזע נבחר של חיילים קדושים ולהם חמישה סימנים: קש – שיער ארוך וזקן המסמלים קדושה, מסרק קדוש לסירוק השיער, תחתונים רחבים המסמלים צניעות וקירפאן – פגיון או חרב המסמלים עוצמה וכבוד וקארה – צמיד פלדה אותו הם עונדים על פרק ימין והוא מסמל אומץ וחוזק. הסיקים נראים שונה מן ההודים, הגברים גבוהים ורחבים בעלי שיער ארוך מאוד הכלוא בטורבן (צבע הטורבן לפי השבט), זקן סמיך והם נחשבים חמומי מוח יותר מההודים השלווים.
היינו אמורים לסע ישר לנקודת הגבול בין פקיסטן והודו על מנת לראות את טקס סגירת הגבול שמתקיים כל יום ברעש גדול, עם הרבה קהל משני הצדדים. בערך בשעה חמש הגענו לגבול, הנהג חנה בחנייה ואנו הצטרפנו לזרם עצום של הודים שמיהרו בכביש. עברנו מספר בדיקות ביטחון שכללו חיפוש על הגוף ובתוך הנרתיק של המצלמה – הרגשנו בבית.
לפננו היה שער ומשני צידי טריבונות ענק מלאות אנשים, הזרים הופנו למעקף שאיפשר לנו לעבור עוד בדיקות ביטחון ולהיכנס למקום קרוב יותר ונוח לצפייה. הטקס התחיל – הקהל שולהב על ידי הכריזה ושני הצדדים התחרו מי ישאג יותר חזק – הינדוסטן דנייבאד שזה תודה להודו. כרוז חייל צעק ומן הצד השני צעקו גם בתחרות מי הצעקה הארוכה ביותר (הפקיסטנים ניצחו), חיילים גבוהים עם ציציות אדומות על הקסדה שלהם הניפו רגליים בהפגנתיות וצעדו לשער, גם מן הצד השני צעדו חיילים לבושים בשחור ואדום. מפקד החיילים נעמד מול מפקד פקיסטני ושניהם ניפחו את החזה ונופפו זה מול זה כמו תרנגולים בקרב. לבסוף סגרו את השער באלימות ופתחו אותו שוב, זרקו חבלים זה על זה והתחילו להוריד את הדגלים מקפידים לא להוריד דגל אחד מהר יותר מהדגל השני.
משועשעים עזבנו את המקום ומיהרנו לרכב להספיק לצאת לפני הבלגן הגדול. נכנסנו שוב לרכב ונסענו לאמריצר למקדש הזהב. הגענו לאמריצר אחרי שעה שרובה היתה נסיעה עירונית בפקקי תנועה. הגענו לאזור המקדש בה הג'יפ חנה. ירדנו לחפש מסעדה ותעינו ברחובות עמוסים, המון עשן ואבק, עייפים ורעבים וסובלים מן ההמולה שסביבנו.
לבסוף, אדם אחד לקח אותנו למסעדת האחים שהיתה טובה מאוד.
אחרי ששבענו חזרנו לג'יפ, העמסנו את כל הציוד על שתי ריקשות אופניים שלקחו אותנו למקדש הזהב בו תכננו לישון בלילה. המקדש המוזהב הוא האתר המקודש ביותר לדת הסיקית.
עברנו בשער מפואר וישר הופננו על ידי אדם חובש טורבן ונושא חנית לתוך המעונות, הובלנו אחריו לתוך מבנה דמוי חאן. במרכז היתה חצר ענקית מרוצפת ועליה המון אנשים שרועים על מזרונים. במרכז מבנה עגול ובו מקלחות. מעלינו התנשאו עוד כשלוש קומות של חדרים. קיבלנו שני חדרים ובהם מיטות ברזל עם קרש ועליהם מזרון שהוא למעשה שמיכה מרופדת.
כשיצאנו החוצה שמענו שקשוק חזק של כלי מתכת - לידנו, בכניסה לשביל השיש שהוביל למקדש היה מבנה ענק ובחצרו עמדו המון אנשים ושטפו אלפי כלים בשקתות מים. ידענו כי קיים במקום מטבח המאכיל עשרות אלפים כל יום והחלטנו שלמחרת נאכל במקדש.
אחרי שהנחנו את התיקים יצאנו למקדש. המקדש כל כך מקודש שאסור להיכנס אפילו לרחבה המקיפה אותו עם נעלים וכולם חייבים לכסות את הראש. מעיין ואני שהחזקנו את הסנדלים ביד גורשנו חזרה על ידי זקיף מפחיד נושא רומח עץ עם ראש מתכת שגם הקפיד ללוות אותנו בחזרה למעונות על מנת לוודא שנשאיר שם את הסנדלים ונכסה את הראש. מפוחדת לגמרי מיהרתי בחזרה לחדר מנסה להסביר לזקיף שהבנו את רצונו אבל הוא המשיך איתנו.
חזרנו לדרך השיש שלפני הכניסה למיקדש, הפעם הצלחנו לעבור את הזקיף , הפשלנו את המכנסיים וחצינו בתוך תעלת מים בה טבלנו את הרגליים. היה חושך. המקדש לפנינו וגם כל הבניינים שסביבו היו עטויים בשרשרות נורות שריצדו והבהבו. המקדש המצופה זהב ניצב בתוך אגם מרובע וסביב האגם טיילת שיש מעוטר. אנשים רבים הלכו מסביב, חלקם ישבו ליד נרות קטנים על שפת האגם. אחרי שהלכנו מסביב ניסינו להיכנס למקדש עצמו בתור עצום שהיה על הגשר. היות והשעה היתה כמעט 21 בערב, השעה בה התחיל הטקס של השכבת הספר לישון,, היו אנשים רבים ולא הצלחנו להיכנס למקדש בשל הדוחק. ולכן ויתרנו וחזרנו לחדר לישון.
כשעמדנו בתור מעיין אמר משועשע: " אם אגיד שאני עומד בתוך מתחם מסביבו מגדלים עם כיפות, אגם עם דגי זהב שמרכזו מקדש עשוי זהב ואבנים יקרות השמור על ידי אנשים עם טורבנים ופגיונות, איך זה ישמע לכם ?"
בבוקר התגלה המקדש כמוזהב לגמרי הוא נצץ מולנו דרך השער כאילו יצא מספר אגדות.
עוד הפתעה נעימה שגילינו היו חדרי השרותים והמקלחות שהתחרו בניקיונם והידורם בחדרי השירותים בקמפינגים באוסטריה !
שוב, חבשנו את כיסוי הראש (שהיה צעיפים, חולצת טריקו שלי ומספר מטפחות אותם סיפק לנו המקדש) ויצאנו לאכול. זקיף בכניסה למטבחים וחדרי האוכל בחן אותנו ואישר לנו להיכנס. קיבלנו צלחת מתכת גדולה מחולקת למדורים, כף מאדם אחר וצלוחית מעוד אחד. כוהן אחד בירך אותנו בכניסה לאולם ענק (באמת ענק) והושיב אותנו בשורות הפונות זו כלפי זו על גבי שטיח דק וארוך. האולם התמלא מיד והכיל כ-500 איש. מיד התחילו לעבור אנשים עם דליים ומצקות ושפכו לנו לצלחת דייסה מתוקה של אורז במדור אחד, מחית עדשים עם תפוחי אדמה בשני, עדשים כהות בשלישי. עוד אדם עם סלסלה חילק 2 צ'אפטי לכל אחד. השכנה לידי הראתה לי שצריך להושיט את שתי הידיים פתוחות על מנת שיתנו לי צ'אפטי.בצהריים הושטתי רק יד אחת וננזפתי קשות על ידי המחלק שרצה שאושיט שתי ידיים ולא הסכים לתת צ'אפטי עד שאתנהג כיאות. בכלל האווירה היתה צבאית למהדרין, אוכל טעים מתובל באווירה קלה של פחד.
בנוסף, הסתובב גם אדם עם דלי מים ומזג מים לצלוחיות הארוחה הסתיימה מהר ואנשים מיד קמו עם הכלים שלהם. לקחנו את הכלים שלנו ועקבנו אחריהם. בגלל שלא שתינו את המים ננזפנו על ידי הזקיף בכניסה שכעס שהמים נשארו בצלוחית, בדרך כמעט פיספסנו את האדם שחיכה בדרך אצלו היינו אמורים להשאיר את הכפות, הוא קרא לנו נתנו לו את הכפות והמשכנו לידי שני אנשים שעמדו בקצה המדרגות ולקחו מאיתנו את הצלחות מזרזים אותנו לתת ולפנות את הדרך למאות מאחורינו. הצלחות הועברו מיד לגיגיות ענק, נטבלו והושלכו בקרקוש חזק לגיגיות והועמסו על מנת להישטף טוב יותר מאחור. בדרך החוצה עברנו ברחבה בה ישבו עשרות אנשים בתוך הרים של כרובית ושום, חתכו וניקו ירקות.
יצאנו שוב למקדש שהיה מדהים ביופיו באור היום. באחד מפינותיו ידענו שיש מוזאון סיקי ופנינו לשם. פתאום שמענו המולה בחוץ וראינו תזמורת בחוץ עם תופי ענק, חמתי חלילים וגם שני פילים מקושטים. התברר ששני באבות חשובים הגיעו למקום.
אחרי שצפינו בהתרחשות פנינו ועלינו למוזאון שהיה מחריד לגמרי עם תמונות קשות לצפייה של הרדיפות וההתעללות שעברו הקדושים הסיקים לאורך ההיסטוריה. אופיר ואני נמלטנו חזרה אחוזי בחילה. גור ומעיין נשארו ואחר כך הצליחו לצפות בכל מיני תעלולים וקרבות דמי שהתחוללו בחוץ כחלק מן ההילולה.
יצאנו שוב לאכול, ארזנו את המעט שפרקנו ויצאנו עם ריקשה גדולה לכיוון תחנת הרכבת בה היתה לנו רכבת לג'יאפור בשעה 14:30.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה