נרינדר שמבלה את רוב ימיו במיטה היה מטפס הרים. הוא הדריך מסעות ומשלחות טיפוס הרים בהודו ונפאל, מכיר את כל השבילים, העצים, הפרחים והחיות.
לפני שש שנים נפל מגג המקדש ומאז הוא משותק .
עופרה (שהיא מקסימה ביותר) פגשה אותו במסעדה על גג ביתו סיפרה לי שהוא מאוד רוצה ללמד הינדי, אבל היות והוא בחדר בקומה השלישית, אינו יכול לפרסם את עצמו (כמו שסוניל עושה באינטנסיביות רבה).
סוניל, המורה שלי להינדי עמד לסע לקרלה לפגישה עם ארוסתו הצרפתייה ולכן החלטתי לקבל את המלצת עפרה ולעבור ללמוד אצל נרינדר.
החלטתי לבוא ולקבוע שיעור, ידעתי שהוא גר מעל החנות הגדולה של האינטרנט. עליתי במדרגות וחלפתי על פני רחבה וממנה עוד מדרגות ושם בחדר צדדי בתוך הקומפלקס המשפחתי הענקי הזה הוא שכב במיטה וראה טלוויזיה.
אחרי מאבק עם השלט המקולקל של הטלויזיה הצלחתי לכבות אותה. מעופרה הבנתי שהוא יושב בכיסא גלגלים, אבל לאט לאט הבנתי שהוא משותק מהצוואר ומטה. קבענו שאבוא ביום ראשון, הוא אמר שהוא זמין תמיד, נמצא לבד בחדר וישמח שאבוא, כך תהיה לו סיבה לצאת מהמיטה, להתלבש ולשבת בכיסא הגלגלים.
ביום ראשון הגעתי, הוא ישב לבוש יפה וחיכה. אחרי שהתארגנו על מה ללמוד ואיך, ניסינו להבין איך להמשיך את מה שלמדתי עד כה, מצאתי את עצמי שואלת הרבה יותר שאלות על התרבות ההודית מאשר לומדת הינדי. נרינדר התגלה כאיש מרתק, מעניין חושב ודובר אנגלית מצויינת.
מידי פעם היה קורא לבנו או לאישתו על מנת שיזיזו את רגליו או יתקנו את ישיבתו. כשרציתי ללכת הגיע הצ'אי ושוב מצאתי את עצמי נשארת לשוחח איתו ועם אישתו המדהימה.
יצאתי נסערת. עצובה, מכל הנכים חסרי הגפיים ומכל הילדים העזובים, האמהות הקטנות עם ילדיהן המתחננות לצ'אפטי מהן הקפדתי להתעלם, להישאר מנותקת והסיפור הזה הגיע אלי ונטלטל אותי.
המשכתי לבוא לשיעורים כל יום, מקפידה להגיע גם כשלא הרגשתי כל כך טוב, או שלא היה כל כך נוח עם ירון – כי ידעתי שהוא מחכה ושהתכונן במיוחד. ירון היה מגיע איתי לפעמים, צופה בטום וג'רי בטלויזיה.
בבקרים לפני שהייתי קמה מצאתי את עצמי חושבת איך אפשר לעזור לו, איך לשפר את מצבו. הפער בין רמת הטיפול לה זוכים נכים בארץ לבין הודו בה יש פיזיותרפיסטים רק בבית חולים, אין שום מרפאים בעיסוק ואין להשיג אביזרי עזר שיקלו על הטיפול ויאפשרו חיים מעט יותר עצמאיים למשותקים.
נרינדר ומשפחתו בכלל לא יודעים שקיימים אביזרים כאלו, המאפשרים להחליף תחנות בטלויזיה לבד, להקליד על מחשב או לכתוב.
חיפשתי באינטרנט תמונות והראתי לו ולהם. הם אמרו שינסו להשיג עבורו מהארץ או ממקום אחר.
נשארו לנו עוד יומיים לפני הנסיעה לאמריצר. גור והילדים יצאו לטריונד (טרק בן יום לראשי ההררים מעל באגסו), בבוקר הזה פגשתי את נרינדר על הגג. אמא שלו בדיוק האכילה אותו.היה זה השיעור האחרון. כשסיפרתי שהילדים וגור יצאו לטריונד סיפר שזה המסלול היפה ביותר. סיפרתי שירון לא עלה כי קשה לו ללכת הוא סיפר שגם הוא נולד עם חולשה בצד שמאל של הגוף וצלע עד גיל 15 אבל זה לא הפריע לו להיות מטפס הרים. ישבנו והחלטנו על שיחה בנושאי טבע – איך אומרים בהינדית ירח ושמש, שמים, כוכבים ועצים.
שוב השיחה התפתחה למיליון כיוונים מעניינים – אשתו שעברה שם על הגג על מנת להוריד את הכביסה שאלה בקנטרנות אותנו אם אנחנו גם לומדים הינדי או רק מדברים, עניתי לה שבעלה אדם מרתק וחוץ מזה באתי גם ללמוד על התרבות.
למחרת באתי עם גור על מנת שיכיר אותו ועל מנת להגיד שלום. גור והוא שוחחו על צמחים ועצים, ציפרים וחיות, יוזמות לשיפור החקלאות באזור. בעצם כל שאלה שהיתה לגור לגבי החקלאות והצמחים קיבלה תשובה. כשיצאנו חשבתי שהיינו צריכים לפגוש אותו מיד כשהגענו לבאגסו.
המלצה ובקשה למטיילים:
נרינדר ואישתו ספרו שלעיתים רחוקות מגיעים מטיילים שהם פיזיותרפיסטים או מרפאי בעיסוק והם מטפלים בו בתקופת שהייתם בבאגסו.
הבטחתי להם שאפרסם בפורומים של המטיילים - ולכן אני פונה לכל מי שמטייל באזור דרמסלה – מעל לאינטרנט לפני המדרגות לפיצה יונייטי יש אדם מדהים ומעניין שישמח לחברה וישמח לשתף וללמד הינדי, לספר על האזור ועל כל הטרקים שאפשר לצאת אליהם, עלו אליו ובקרו אותו. אם אתם מטפלים בפזיותרפיה וריפוי בעיסוק אולי תוכלו גם לעזור לשפר את איכות חייו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה