הגענו לג'יאפור בבוקר. כשהתעוררנו השחר עלה על מקום שאותו אופיר כינה – לא מידבר. עצים דלילים מפוזרים בין שדות. מה שכן היה שונה זה שראינו גמל ועוד גמל. הרכבת שהיתה מהירה עד כה החלה לעצור ליותר ויותר זמן בתחנות קטנות שהיו בדרך. גור היה יורד וגורם לכולנו פחד רב האם יספיק לעלות בחזרה לפני שהרכבת תפתח מהירות. באחת התחנות ירדו איתו גם שאר הילדים. להפתעתי מעיין ושחם חזרו וספרו שאבא הצליח לשכנע את נהג הקטר שהם יסעו איתו עד גיאפור.
ירון מספר: עלינו על הקטר, היו שני נהגים, אבא ואופיר ישבו ליד אחד ואני ישבתי לבד עם אחד. כמעט כל הזמן אני ונהג הקטר צפרנו בצופרים. היו שני צופרים אחד בשביל להזהיר את מי שעובר על המסילה וגם היה צופר של כפול חמישים בשביל מי שרחוק שידע שהרכבת מגיעה עד צפרנו גם בצופר כפול חמישים. כמעט הנהג השני שאופיר ואבא ישבו לידו לא צפר ואופיר צפר במקומו. אז אופיר ביקש מהנהג אם הוא יכול והנהג הרשה לו והנהג שאני ישבתי אצלו לא ביקשתי ופשוט לחצתי. כשיושבים בקטר רואים את הדרך מקדימה דרך חלונות גדולים ודלת מפח עם חלון מלבני. רואים את הפסים עם כל מיני פיתולים כאלה ורואים עוד רכבות היתה רכבת שחלפה ושחשבתי שכמעט נתנגש בה אבל אז היא המשיכה ישר ואנחנו נסענו בפיצול והמשכנו עד לתחנה ואז צפרתי הכי חזק ועזבתי וירדנו וחזרנו לקרון שלנו.
כשנכנסנו לעיר השעה הייתה כבר תשע בבוקר. ג'יאפור היא עוד עיר גדולה, כמו דלהי, בירת מדינת רג'אסטאן. אוטוסטרדות, המולת מכוניות, ריקשות, אופנועים והמון חנויות יוקרה. על סמך האזהרות בלונלי פלנט לקחנו ריקשה מדוכן של תשלום מראש, דבר שהיה אמור להבטיח שלא יטרידו אותנו בנסיונות שכנוע למלון זה או אחר תמורת עמלותשמנות אותם יקבלו מאוחר יותר מבעלי המלון. אולם, בכל זאת, בעל הריקשה העמיס את הציוד שלנו ופצח בנאומי שכנוע שהמלון אותו התעתדנו לקחת יקר ולא טוב. לבסוף התחלנו לסע, בדקנו את המלון והוא אכן היה יקר עם חדרים מוזנחים. אני שהייצי עייפה אחרי יומיים בהם לא ישנתי כמו שצריך באמריצר וברכבת התעקשתי על תנאים טובים. לכן, השארנו את הילדים במסעדת המלון לאכול ארוחת בוקר ויצאנו לחיפושים (עיסוק מייגע ביותר). אחרי שיטוטים ונסיעות על פני העיר, חזרנו ולקחנו את המלון הסמוך במחיר היקר של 500 רופי לחדר מפנק שכלל אפילו מרפסת, כסאות עץ כבדים ושולחן נמוך מעוצב.
מותשים פרקנו את עצמנו בחדר ונחנו בו עד הערב. אחר הצהריים אחרי שאף אחד לא רצה לצאת, יצאנו גור ואני לסיבוב בעיר הוורודה. נסענו בכביש הראשי מירזה איסמאיל רואד שמכנים אותו אמ-אי רואד ונכנסנו דרך שערים בחומה כתומה לעיר העתיקה. אני שדמיינתי סבך סמטאות עם בתים עתיקים מעוצבים נדהמתי לראות שדרות רחבות ובהן המון חנויות. כל אזור בעיר הזו שייתה ענקית כלל עשרות חנויות המוכרות את אותם פריטים – אזור בגדים, אזור חומרי בניין, חנויות המוכרות רק צמידי פלסטיק משובצים וכדומה. מעל החנויות אכן היו בתים עתיקים מקסימים צבועים ורווד וכתום בהם פיתוחי אבן וחלונות אטומים בשבכות אבן מסוגננות.
ירדנו וניסינו קצת להסתובב ברגל, ניסינו לחצות את הכביש הסואן, גור הציע לי את ידו על מנת לחצות אבל פחדתי לכן הוא חצה לבדו והגיע לצד השני של הרחוב אני נשארתי לעמוד בשוליים מהססת ומפחדת, הרמתי עיניים בתחינה אל שוטר אחד שעמד שם לידי והוא באבירות עצר את התנועה עבורי וסימן לי לחצות. כשהצטרפתי לגור בצד השני וחיפשנו מסעדה שם גילינו שיש מסעדה אחת באזור אולם היא בצידו השני של הרחוב – הצד ממנו הגענו. הפעם חצינו בריצה והגענו למסעדה מקומית. על מנת לא להסתכן שוב בחצייה של הרחוב נשארנו רק בצד אחד של השדרה ובה הלכנו בדרך חזרה לשער אג'מר. סמוך לשער היו דוכנים רבים שמכרו פרחים בערמות צבעוניות – טגטס כתומים, וורדים ועוד. מאחורי כל דוכן ישב בעל הדוכן והשחיל את הפרחים לשרשרות, חלקן כתומות רק עם טגטס וחלקן צבעוניות.
לקחנו ריקשה חזרה למלון ואז יצאנו למסעדה. גור מצא שיש מסעדה טובה ברחוב הראשי לידנו. המסעדה התבררה כמסעדה יקרה מעוצבת המתמחה ב...... עופות צלויים. למרות המחירים הגבוהים התנפלנו על המנות שהיו קטנות אך מכילות בשר אליו התגעגענו. מכולנו, ירון היה זה שהתלהב הכי הרבה וכירסם גם את העצמות. כשיצאנו עדיין במשך שעות ירון דיבר על חווית אכילת העוף הנפלא.
למחרת בבוקר שכרנו רכב ויצאנו לתור את העיר, אם תיירים אז עד הסוף. החלטנו להתחיל במבצר אמבר הנמצא מחוץ לעיר. יצאנו דרך העיר הוורודה ובדרך חלפנו על פני ארמונות מקסימים וחנויות צבעוניות. כשיצאנו מן העיר חלפנו על פני ארמון אחד הנמצא בלב אגם.
חלפנו דרך שער גדול ודרך כביש חצוב בסלע ואז התגלה לפננו המבצר הענק וחומה שהתפתלה לאורך קילומטרים על כל הגבעות מסביב. הנהג סיפר שאפשר לטפס למבצר ברגל או לקחת ג'יפ או לקחת....... פיל ! ירון יצא מגידרו ולא יכול היה כבר לחכות. עצרנו ליד רחבת הפילים וישר התנפלו עלינו המון מדריכים וספסרים. בשל המחיר ה"כבד" לקחנו רק פיל אחד – בעצם הפיל הוא זה שלקח את מעיין, אופיר וירון. שחם, גור ואני קיפצנו בעליצות במעלה השביל המרוצף בחצץ וגללי פילים למעלה.
שחם צילם בהתלהבות לא אופיינית לו את המבצר והקפיד לצלם את הפיל מכל הזוויות. כשהגענו למעלה נכנסנו בשער השמש למבצר והלכנו לאסוף את הילדים. הפיל התקרב מידי לחומה שממנה אמורים לרדת ומעך קצת את הרגל של ירון. גם קצת את מעיין אבל ירון הקפיד לעשות סיפור גדול מהעניין. המבצר היה גדול ומרשים, מבוכים של מסדרונות וגנים, רחבות וחדרים, אולם משובץ במראות וחלונות ויטראז מקסימים.
חזרנו לרכב מנסים לנער מעלינו את כל הספסרים והסוחרים. נסענו חזרה לעיר בשביל להיכנס למספר אתרים כארמון העיר ומצפה הכוכבים. מחיר הכניסה היה כל כך גבוה שהחלטנו לוותר. קנינו אננס ענקי ואיתרנו שוב את הנהג ויצאנו איתו לקניון מפואר וריק מקונים וחנות חרסינה מקסימה בה מכינים קרמיקה מעוטרת אופיינית למקום.
אני (עירית) ירדתי באחד הרחובות ופצחתי במסע קניות ארוך ומוצלח בעוד שגור וירון הלכו לגן החיות. כשחזרתי למלון עמוסה בקניות מצאתי במלון רק את מעיין, שחם ואופיר שספרו שגור וירון במסעדה. ירון התלהב מן העוף לאחר כל כך הרבה זמן בלי בשר. הצטרפתי אליהם לשאריות ומשם הלכנו לחפש מיזלי בסופר הקרוב. הגענו למרכול אמיתי הראשון שלנו בהודו – עם קופות אלקטרוניות, כרוז שמכריז על המבצעים ומדפים עם סחורה. אחרי כל המכולות הקטנות והשווקים זה היה נחמד לערוך קניות בסופר.חזרנו עם ריקשת אופניים למלון אפילו בשביל שלא נאלץ לחצות שוב את הכבישים הסוענים.
ירון מספר על גן החיות: כשנכנסנו לגן החיות פנינו שמאלה ושם הטיגריס הלבן התחבא ולא ראינו אותו אבל ראינו שני טיגריסים אחד התחבא, הלכנו עוד כמה מטרים ופגשנו טיגריס פס כתום ופס שחור על הגב שלו וכל שאר הגוף, הטיגריס שאג שאגות כאב, שאגות איומות. ענה לו טיגריסטית מכלוב ליד. בגן החיות היו גם מלא איילים וכמה סוגים של תנינים, אוי זה היה מצחיק, כי תנין פתח את הפה וחשבתי שזה פסל ואז אבא אמר לי שהוא פותח את הפה ללא תזוזה ואז מחכה שחיה תעבור לידה, סוגר את הפה עליה ואוכל אותה. אז נכנסנו למוזאון וראינו כל מיני חיות בג'ונגלים בתמונות ופוחלצים והיו שם כל מיני דברים על דובים. אחרי שיצאנו מהמוזאון הלכנו לכלוב של איזשהו דוב. בהתחלה לא ראינו אבל אחר כך הלכנו לכיוון אחר שממול היו איילים ואחרי זה חזרנו לכלוב של הדוב, זה לא כלוב זו היתה מן חצר כזו, חצר גדולה והיה שם דוב אוף חבל שלא היתה לנו מצלמה. הדב עמד והסתובב קצת ואז הלך חזרה לכלוב שלו. היו עוד דובים אבל הם היו כלואים ורק הכלוב שלו היה פתוח לחצר. ראינו גם שועל ותן וראינו ארייה. יש שם אריה אפריקאי שכל הזמן ישב גם ללא תזוזה ואז חיכינו שהוא יזוז והוא לא זז ואז ראינו תן שהסובב בכלוב שלו הלוך ושוב, הלוך ושוב. אבא אמר שהרופא אמר לו ללכת שני קילומטרים אבל אין לו מקום בכלוב לכן הוא הולך הלוך ושוב. אח שלו עמד וספר לו א כל הפעמים שהוא הולך ואחרי זה הלכנו לשועל. השועלים ישבו והיה להם חם והם פתחו את הפה, או שהוא פיהק ואז יצאנו מהגן חיות.
אבל אחרי שיצאנו מגן החיות ראינו סנאי שקופץ בצורה מאוד עצבנית. התקרבנו ולא זזנו וראינו שהוא קופץ מנמלה לנמלה. התקרבנו לבדוק וראינו שהוא אוכל את הנמלים.
מעיין, אופיר ושחם חזרו לאזור המלון. הם תכננו למצוא מקום לחתוך את אבני הקוורץ אותם מצאו בקאסר דיווי וג'אגשוור.
אופיר מספר: ירדנו מהמונית ליד גן החיות ישר התנפלו עלינו – טוקטוק (ריקשה ממונעת), כירכרה עם סוס וריקשת אופניים. אמרנו לעצמנו כבר נסענו בריקשה, בריקשת אופניים, רכבנו על פיל אבל עדיין לא נסענו בכירכרה בהודו ולכן בחרנו באפשרות זו. כשהגענו למלון שחם ומעיין הלכו למחשב ואני ירדתי לשוק הצורפים. עברתי בין החנויות, שאלתי את המוכרים היכן אפשר לחתוך אבנים וגיליתי שלדעת אחד מהצורפים לא משתלם לחתוך את האבנים אלא באותו מחיר (500 רופי) אפשר לקנות אבן. כמובן שלא השתכנעתי והמשכתי לחפש כי הבנתי שזו עוד שיטה למכור. אחרי כמה זמן מצאתי אחד שהסכים לחתוך כל אבן ב 1000 רופי בלי הפוליש. אחר כך מצאתי אחד שהסכים לחתוך ב 500 רופי כל אבן גם בלי פוליש
למחרת בבוקר המאוחר ירדתי ומצאתי אחד שהסכים ל 500 לשני אבנים עם פוליש. הוא אמר שהמכונות של החיתוך נמצאות במקום אחר בעיר והציע שאסע איתו על האופנוע שלו לשם. היות ולא רציתי לסע לבד איתו, חזרתי למלון וקראתי למעיין לבוא איתי. נסענו לרחוב בו היו הרבה חותכי אבנים, ניסינו ללמוד את הדרך בעל פה במידה ויקרה לנו משהו ונצטרך לחזור. עצרנו בפתח אחד הבניינים, ירדנו מהאופנוע ועלינו לחדר מלאכה שבו ישבו אנשים חתכו והבריקו את האבנים בעזרת מקלות עם שעווה שבה יש אבנים קטנות שאיתן עושים את הפוליש. המכונה היא משטח ובו סכין מסתובב. החותך החזיק את האבן שלנו והעביר אותה כמו שחותכים עץ – התפלאנו איך הוא לא נחתך בעצמו. על מנת לקבל אבן גדולה החלטתי לא לחתוך אותה בצורה מסויימת אלא לפי הקווים הטבעיים שלה. דרך האבן שהיתה שקופה ראינו את הסכין מלובן כשחתך אותה. חתכנו את שתי האבנים והאבן של שחם הצהובה חתכנו לשני חלקים. לאחר מכן ירדנו מהבניין (לקחנו איתנו גם את כל השברים של החיתוך) עלינו על האופנוע ונסענו לחנות קטנה שם שייפו את האבנים. חזרנו עם האופנוע לאזור המלון ופגשנו שם את שחם ואבא שיצאו לחפש אותנו על מנת שלא נפספס את האוטובוס לפושקר.
בבוקר גור ואני הספקנו לצאת למוזאון וכאשר חזרנו הורדנו מהר את כל התיקים, אספנו את אופיר ומעיין בדיוק ברגע האחרון והצלחנו לתפוס את האוטובוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה