נרינדר שהיה מטפס ההרים הטוב ביותר בהודו

נרינדר שמבלה את רוב ימיו במיטה היה מטפס הרים. הוא הדריך מסעות ומשלחות טיפוס הרים בהודו ונפאל, מכיר את כל השבילים, העצים, הפרחים והחיות.

לפני שש שנים נפל מגג המקדש ומאז הוא משותק .

עופרה (שהיא מקסימה ביותר) פגשה אותו במסעדה על גג ביתו סיפרה לי שהוא מאוד רוצה ללמד הינדי, אבל היות והוא בחדר בקומה השלישית, אינו יכול לפרסם את עצמו (כמו שסוניל עושה באינטנסיביות רבה).

סוניל, המורה שלי להינדי עמד לסע לקרלה לפגישה עם ארוסתו הצרפתייה ולכן החלטתי לקבל את המלצת עפרה ולעבור ללמוד אצל נרינדר.

החלטתי לבוא ולקבוע שיעור, ידעתי שהוא גר מעל החנות הגדולה של האינטרנט. עליתי במדרגות וחלפתי על פני רחבה וממנה עוד מדרגות ושם בחדר צדדי בתוך הקומפלקס המשפחתי הענקי הזה הוא שכב במיטה וראה טלוויזיה.

אחרי מאבק עם השלט המקולקל של הטלויזיה הצלחתי לכבות אותה. מעופרה הבנתי שהוא יושב בכיסא גלגלים, אבל לאט לאט הבנתי שהוא משותק מהצוואר ומטה. קבענו שאבוא ביום ראשון, הוא אמר שהוא זמין תמיד, נמצא לבד בחדר וישמח שאבוא, כך תהיה לו סיבה לצאת מהמיטה, להתלבש ולשבת בכיסא הגלגלים.

ביום ראשון הגעתי, הוא ישב לבוש יפה וחיכה. אחרי שהתארגנו על מה ללמוד ואיך, ניסינו להבין איך להמשיך את מה שלמדתי עד כה, מצאתי את עצמי שואלת הרבה יותר שאלות על התרבות ההודית מאשר לומדת הינדי. נרינדר התגלה כאיש מרתק, מעניין חושב ודובר אנגלית מצויינת.

מידי פעם היה קורא לבנו או לאישתו על מנת שיזיזו את רגליו או יתקנו את ישיבתו. כשרציתי ללכת הגיע הצ'אי ושוב מצאתי את עצמי נשארת לשוחח איתו ועם אישתו המדהימה.

יצאתי נסערת. עצובה, מכל הנכים חסרי הגפיים ומכל הילדים העזובים, האמהות הקטנות עם ילדיהן המתחננות לצ'אפטי מהן הקפדתי להתעלם, להישאר מנותקת והסיפור הזה הגיע אלי ונטלטל אותי.

המשכתי לבוא לשיעורים כל יום, מקפידה להגיע גם כשלא הרגשתי כל כך טוב, או שלא היה כל כך נוח עם ירון – כי ידעתי שהוא מחכה ושהתכונן במיוחד. ירון היה מגיע איתי לפעמים, צופה בטום וג'רי בטלויזיה.

בבקרים לפני שהייתי קמה מצאתי את עצמי חושבת איך אפשר לעזור לו, איך לשפר את מצבו. הפער בין רמת הטיפול לה זוכים נכים בארץ לבין הודו בה יש פיזיותרפיסטים רק בבית חולים, אין שום מרפאים בעיסוק ואין להשיג אביזרי עזר שיקלו על הטיפול ויאפשרו חיים מעט יותר עצמאיים למשותקים.

נרינדר ומשפחתו בכלל לא יודעים שקיימים אביזרים כאלו, המאפשרים להחליף תחנות בטלויזיה לבד, להקליד על מחשב או לכתוב.

חיפשתי באינטרנט תמונות והראתי לו ולהם. הם אמרו שינסו להשיג עבורו מהארץ או ממקום אחר.

נשארו לנו עוד יומיים לפני הנסיעה לאמריצר. גור והילדים יצאו לטריונד (טרק בן יום לראשי ההררים מעל באגסו), בבוקר הזה פגשתי את נרינדר על הגג. אמא שלו בדיוק האכילה אותו.היה זה השיעור האחרון. כשסיפרתי שהילדים וגור יצאו לטריונד סיפר שזה המסלול היפה ביותר. סיפרתי שירון לא עלה כי קשה לו ללכת הוא סיפר שגם הוא נולד עם חולשה בצד שמאל של הגוף וצלע עד גיל 15 אבל זה לא הפריע לו להיות מטפס הרים. ישבנו והחלטנו על שיחה בנושאי טבע – איך אומרים בהינדית ירח ושמש, שמים, כוכבים ועצים.

שוב השיחה התפתחה למיליון כיוונים מעניינים – אשתו שעברה שם על הגג על מנת להוריד את הכביסה שאלה בקנטרנות אותנו אם אנחנו גם לומדים הינדי או רק מדברים, עניתי לה שבעלה אדם מרתק וחוץ מזה באתי גם ללמוד על התרבות.

למחרת באתי עם גור על מנת שיכיר אותו ועל מנת להגיד שלום. גור והוא שוחחו על צמחים ועצים, ציפרים וחיות, יוזמות לשיפור החקלאות באזור. בעצם כל שאלה שהיתה לגור לגבי החקלאות והצמחים קיבלה תשובה. כשיצאנו חשבתי שהיינו צריכים לפגוש אותו מיד כשהגענו לבאגסו.

המלצה ובקשה למטיילים:

נרינדר ואישתו ספרו שלעיתים רחוקות מגיעים מטיילים שהם פיזיותרפיסטים או מרפאי בעיסוק והם מטפלים בו בתקופת שהייתם בבאגסו.

הבטחתי להם שאפרסם בפורומים של המטיילים - ולכן אני פונה לכל מי שמטייל באזור דרמסלה – מעל לאינטרנט לפני המדרגות לפיצה יונייטי יש אדם מדהים ומעניין שישמח לחברה וישמח לשתף וללמד הינדי, לספר על האזור ועל כל הטרקים שאפשר לצאת אליהם, עלו אליו ובקרו אותו. אם אתם מטפלים בפזיותרפיה וריפוי בעיסוק אולי תוכלו גם לעזור לשפר את איכות חייו.

 

עוזבים את ההרים - אמריצר

20 אוקטובר 2008

אחרי שגור גמר את הקורס בטושיטה, אחרי שמסעדה אחרי מסעדה נסגרה, אחרי שנשארנו תיירים בודדים בבאגסו – עזבנו גם אנחנו. היה קשה. הוצאנו את האוויר מהכדור של ירון, בילינו שעתיים בלחפש את סנדלי השורש שלו, התווכחנו על הרכב שהיה מפואר אבל קטן מכדי להכיל את כולנו, את הדר ורעות ואת אסף.

לבסוף, העמסנו את הציוד על הגג ונכנסנו לטויוטה המפנקת שתיקח אותנו לאמריצר. השעה היתה אחת עשרה בבוקר כשעזבנו את באגסו, הרכב שייט בנוחות בנסיעה הכי מפנקת שהייתה לנו עד כה. ירדנו דרך הארזים ודרך האורנים, עברנו את דרמסלה והמשכנו באותה הדרך בה נסענו לפני כשבוע לטאטאפאני דרך כפרים קטנים במישורי האורז הקצורים, מעל לנחלים מסולעים. ההרים נשארו מאחורינו וידענו שיעברו חודשים רבים עד שנחזור אליהם. אנחנו, אנשי המישור והמרחבים התאהבנו בנופי ההרים – אין כמו לקום בבוקר לפתוח את הדלת ולנשום את האוויר הצלול והקר מול הרים מיוערים, להסתכל למעלה בלילה ולתהות איזה מן כוכב אנחנו רואים ולהבין שזהו אור בכביש גבוה מעלינו. חלפו כמעט שלושה חודשים והגיע הזמן לרדת לדרום.

אחרי פתנקוט הדרך התמידה בנוף אחיד של שדות קצורים התחומים בעצים, מידי פעם ארובות לשריפת לבני אדמה אדומות, תחנות איסוף של שקי אורז וכפרים קטנים ועיירות. ככל שהתקדמנו מזרחה ודרומה ונכנסנו למדינת פאנג'ב התרבו הסיקים בנוף.

הסיקים:

בשלהי המאה ה- 15 גורו נאנק ייסד את הדת הסיקית ביציאה נגד שיטת הקאסטות ושולטון הכוהנים הברהמינים. המטרה היתה לחבר בין המיטב בדת ההינדית עם המיטב שבאיסלם. הסיקים מאמינים באל אחד, בגלגול נשמות ובגזע נבחר של חיילים קדושים ולהם חמישה סימנים: קש – שיער ארוך וזקן המסמלים קדושה, מסרק קדוש לסירוק השיער, תחתונים רחבים המסמלים צניעות וקירפאן – פגיון או חרב המסמלים עוצמה וכבוד וקארה – צמיד פלדה אותו הם עונדים על פרק ימין והוא מסמל אומץ וחוזק. הסיקים נראים שונה מן ההודים, הגברים גבוהים ורחבים בעלי שיער ארוך מאוד הכלוא בטורבן (צבע הטורבן לפי השבט), זקן סמיך והם נחשבים חמומי מוח יותר מההודים השלווים.

היינו אמורים לסע ישר לנקודת הגבול בין פקיסטן והודו על מנת לראות את טקס סגירת הגבול שמתקיים כל יום ברעש גדול, עם הרבה קהל משני הצדדים. בערך בשעה חמש הגענו לגבול, הנהג חנה בחנייה ואנו הצטרפנו לזרם עצום של הודים שמיהרו בכביש. עברנו מספר בדיקות ביטחון שכללו חיפוש על הגוף ובתוך הנרתיק של המצלמה – הרגשנו בבית.

לפננו היה שער ומשני צידי טריבונות ענק מלאות אנשים, הזרים הופנו למעקף שאיפשר לנו לעבור עוד בדיקות ביטחון ולהיכנס למקום קרוב יותר ונוח לצפייה. הטקס התחיל – הקהל שולהב על ידי הכריזה ושני הצדדים התחרו מי ישאג יותר חזק – הינדוסטן דנייבאד שזה תודה להודו. כרוז חייל צעק ומן הצד השני צעקו גם בתחרות מי הצעקה הארוכה ביותר (הפקיסטנים ניצחו), חיילים גבוהים עם ציציות אדומות על הקסדה שלהם הניפו רגליים בהפגנתיות וצעדו לשער, גם מן הצד השני צעדו חיילים לבושים בשחור ואדום. מפקד החיילים נעמד מול מפקד פקיסטני ושניהם ניפחו את החזה ונופפו זה מול זה כמו תרנגולים בקרב. לבסוף סגרו את השער באלימות ופתחו אותו שוב, זרקו חבלים זה על זה והתחילו להוריד את הדגלים מקפידים לא להוריד דגל אחד מהר יותר מהדגל השני.

משועשעים עזבנו את המקום ומיהרנו לרכב להספיק לצאת לפני הבלגן הגדול. נכנסנו שוב לרכב ונסענו לאמריצר למקדש הזהב. הגענו לאמריצר אחרי שעה שרובה היתה נסיעה עירונית בפקקי תנועה. הגענו לאזור המקדש בה הג'יפ חנה. ירדנו לחפש מסעדה ותעינו ברחובות עמוסים, המון עשן ואבק, עייפים ורעבים וסובלים מן ההמולה שסביבנו.

לבסוף, אדם אחד לקח אותנו למסעדת האחים שהיתה טובה מאוד.

אחרי ששבענו חזרנו לג'יפ, העמסנו את כל הציוד על שתי ריקשות אופניים שלקחו אותנו למקדש הזהב בו תכננו לישון בלילה. המקדש המוזהב הוא האתר המקודש ביותר לדת הסיקית.

עברנו בשער מפואר וישר הופננו על ידי אדם חובש טורבן ונושא חנית לתוך המעונות, הובלנו אחריו לתוך מבנה דמוי חאן. במרכז היתה חצר ענקית מרוצפת ועליה המון אנשים שרועים על מזרונים. במרכז מבנה עגול ובו מקלחות. מעלינו התנשאו עוד כשלוש קומות של חדרים. קיבלנו שני חדרים ובהם מיטות ברזל עם קרש ועליהם מזרון שהוא למעשה שמיכה מרופדת.

כשיצאנו החוצה שמענו שקשוק חזק של כלי מתכת - לידנו, בכניסה לשביל השיש שהוביל למקדש היה מבנה ענק ובחצרו עמדו המון אנשים ושטפו אלפי כלים בשקתות מים. ידענו כי קיים במקום מטבח המאכיל עשרות אלפים כל יום והחלטנו שלמחרת נאכל במקדש.

אחרי שהנחנו את התיקים יצאנו למקדש. המקדש כל כך מקודש שאסור להיכנס אפילו לרחבה המקיפה אותו עם נעלים וכולם חייבים לכסות את הראש. מעיין ואני שהחזקנו את הסנדלים ביד גורשנו חזרה על ידי זקיף מפחיד נושא רומח עץ עם ראש מתכת שגם הקפיד ללוות אותנו בחזרה למעונות על מנת לוודא שנשאיר שם את הסנדלים ונכסה את הראש. מפוחדת לגמרי מיהרתי בחזרה לחדר מנסה להסביר לזקיף שהבנו את רצונו אבל הוא המשיך איתנו.

חזרנו לדרך השיש שלפני הכניסה למיקדש, הפעם הצלחנו לעבור את הזקיף , הפשלנו את המכנסיים וחצינו בתוך תעלת מים בה טבלנו את הרגליים. היה חושך. המקדש לפנינו וגם כל הבניינים שסביבו היו עטויים בשרשרות נורות שריצדו והבהבו. המקדש המצופה זהב ניצב בתוך אגם מרובע וסביב האגם טיילת שיש מעוטר. אנשים רבים הלכו מסביב, חלקם ישבו ליד נרות קטנים על שפת האגם. אחרי שהלכנו מסביב ניסינו להיכנס למקדש עצמו בתור עצום שהיה על הגשר. היות והשעה היתה כמעט 21 בערב, השעה בה התחיל הטקס של השכבת הספר לישון,, היו אנשים רבים ולא הצלחנו להיכנס למקדש בשל הדוחק. ולכן ויתרנו וחזרנו לחדר לישון.

כשעמדנו בתור מעיין אמר משועשע: " אם אגיד שאני עומד בתוך מתחם מסביבו מגדלים עם כיפות, אגם עם דגי זהב שמרכזו מקדש עשוי זהב ואבנים יקרות השמור על ידי אנשים עם טורבנים ופגיונות, איך זה ישמע לכם ?"

בבוקר התגלה המקדש כמוזהב לגמרי הוא נצץ מולנו דרך השער כאילו יצא מספר אגדות.

עוד הפתעה נעימה שגילינו היו חדרי השרותים והמקלחות שהתחרו בניקיונם והידורם בחדרי השירותים בקמפינגים באוסטריה !

שוב, חבשנו את כיסוי הראש (שהיה צעיפים, חולצת טריקו שלי ומספר מטפחות אותם סיפק לנו המקדש) ויצאנו לאכול. זקיף בכניסה למטבחים וחדרי האוכל בחן אותנו ואישר לנו להיכנס. קיבלנו צלחת מתכת גדולה מחולקת למדורים, כף מאדם אחר וצלוחית מעוד אחד. כוהן אחד בירך אותנו בכניסה לאולם ענק (באמת ענק) והושיב אותנו בשורות הפונות זו כלפי זו על גבי שטיח דק וארוך. האולם התמלא מיד והכיל כ-500 איש. מיד התחילו לעבור אנשים עם דליים ומצקות ושפכו לנו לצלחת דייסה מתוקה של אורז במדור אחד, מחית עדשים עם תפוחי אדמה בשני, עדשים כהות בשלישי. עוד אדם עם סלסלה חילק 2 צ'אפטי לכל אחד. השכנה לידי הראתה לי שצריך להושיט את שתי הידיים פתוחות על מנת שיתנו לי צ'אפטי.בצהריים הושטתי רק יד אחת וננזפתי קשות על ידי המחלק שרצה שאושיט שתי ידיים ולא הסכים לתת צ'אפטי עד שאתנהג כיאות. בכלל האווירה היתה צבאית למהדרין, אוכל טעים מתובל באווירה קלה של פחד.

בנוסף, הסתובב גם אדם עם דלי מים ומזג מים לצלוחיות הארוחה הסתיימה מהר ואנשים מיד קמו עם הכלים שלהם. לקחנו את הכלים שלנו ועקבנו אחריהם. בגלל שלא שתינו את המים ננזפנו על ידי הזקיף בכניסה שכעס שהמים נשארו בצלוחית, בדרך כמעט פיספסנו את האדם שחיכה בדרך אצלו היינו אמורים להשאיר את הכפות, הוא קרא לנו נתנו לו את הכפות והמשכנו לידי שני אנשים שעמדו בקצה המדרגות ולקחו מאיתנו את הצלחות מזרזים אותנו לתת ולפנות את הדרך למאות מאחורינו. הצלחות הועברו מיד לגיגיות ענק, נטבלו והושלכו בקרקוש חזק לגיגיות והועמסו על מנת להישטף טוב יותר מאחור. בדרך החוצה עברנו ברחבה בה ישבו עשרות אנשים בתוך הרים של כרובית ושום, חתכו וניקו ירקות.

יצאנו שוב למקדש שהיה מדהים ביופיו באור היום. באחד מפינותיו ידענו שיש מוזאון סיקי ופנינו לשם. פתאום שמענו המולה בחוץ וראינו תזמורת בחוץ עם תופי ענק, חמתי חלילים וגם שני פילים מקושטים. התברר ששני באבות חשובים הגיעו למקום.

אחרי שצפינו בהתרחשות פנינו ועלינו למוזאון שהיה מחריד לגמרי עם תמונות קשות לצפייה של הרדיפות וההתעללות שעברו הקדושים הסיקים לאורך ההיסטוריה. אופיר ואני נמלטנו חזרה אחוזי בחילה. גור ומעיין נשארו ואחר כך הצליחו לצפות בכל מיני תעלולים וקרבות דמי שהתחוללו בחוץ כחלק מן ההילולה.

יצאנו שוב לאכול, ארזנו את המעט שפרקנו ויצאנו עם ריקשה גדולה לכיוון תחנת הרכבת בה היתה לנו רכבת לג'יאפור בשעה 14:30.

 

באגסו הסיפור השלם

באגסו הייתה כפר של רועי צאן, אנשי הרים כפי שהם מכנים את עצמם. התיירים הגיעו בעדריהם ואנשי ההרים עברו להפעלת מסעדות ובתי הארחה. אבל עדיין הכפר עטור סביבו בטרסות קטנות הנשים הם אלו שעוסקות בחקלאות, זורעות, מלקטות עשבי מאכל והמון ירק עבור הפרות.

צלילי בוקר:

בשלוות הבוקר אנחנו יושבים על הדשא ועל מעקה הציפחה וצופים בדורסי הענק שחגים במעגלים בעמק מתחתנו, לעיתים חולפים ממש מעלינו בגובה גג הבית. הנשים בבית החווה מתחת פורסות את גרגרי התירס לייבוש על הגג או חובטות בכביסה. שתים מהן עודרות בערוגה מכינות אותה לזריעות החורף, לעיתים רועות את התרנגולות שרעו בשדה ליד מגרשות אותן במקלות כאשר הן מעיזות וקופצות על הגג כדי לגנוב מעט גרגרי תירס. גבר אחד הולם בפטיש ענק על אבנים, ימים שלמים. לעיתים הוא עוצר, בוחן את האבן שלפניו שולף איזמל ומכה בקו ישר, אחרי מספר ימים ראינו שלפניו הולכת ומופיעה ערימה של אבנים מסותתות.

בבית בו גרנו חייה משפחה מורחבת - היתה סבתא שהיתה לה פרה שגרה בבית קטן מתחתנו. בהתחלה קנינו ממנה כוס חלב אחת כל בוקר ב-5 רופי אבל אחר כך נגמר החלב כי הפרה היתה בהריון מתקדם. בנוסף חיו הבנים עם נשותיהם וילדיהם. נשות הבית בילו כל היום בבית – סורגות, מפטפטות, נחות בשמש צופות בילדים הקטנים בעוד הגברים יוצאים למעשיהם העלומים הכוללים בהייה בטלויזיה בחנות הקטנה שלהם לצורכי כתיבה שאף אחד לא קונה, במשחקי קלפים וישיבה בבתי הקפה על הגגות בסביבה.

בוקר אחד הוצאתי את הסל אותו קלעתי ממחטי אורן בקאסר דיווי על מנת לסיים אותו כי מצאתי באזור מחטים. הראתי את הסל לסבתא ושאלתי אם היא יודעת גם לקלוע סלים או מלאכה דומה אחרת בתקווה ללמוד משהו מקומי. הסבתא ענתה שלא, שום דבר כזה אבל מאוד רצתה שאלמד אותה לקלוע. אז ישבתי לידה על גדר האבן הנמוכה המצופה באבני ציפחה כמושבים וניסיתי ללמד אותה. היה ממש קשה. בסופו של דבר התברר שהיא לא רואה כבר טוב. הבאתי לה את משקפי הראייה של גור (זוג הספר שהוא השאיר), הרכבתי לה אותם והיא הצליחה קצת. אחת מהכלות שעברה שם הוזמנה להצטרף ולמדה את הקליעה ממש מהר.

כמו שיפעת טענה המלאכות באזור הזה כבר נעלמו ברובן ונשכחו.

אבל לא לגמרי: בוקר אחד כשישבנו ואכלנו ארוחת בוקר שלרוב כללה מוזלי עם יוגורט (שנקרא קורד), ערמה ענקית של טוסטים אותם אחד מהילדים(רוב הפעמים אופיר) היה מכין על מחבת הצ'פטי בעזרת מלקחיים משוכללים אותם רכשו, ראינו שאת הטרסה הקטנה למטה חורשות צמד פרות. מיד ירדנו למטה וצפינו בתהליך. שתי פרות רתומות למחרשה ואדם אחד נוהג בהן. מידי פעם היה צריך לגעור בהן או להצליף כדי שיפסיקו לאכול את שולי הטרסה.

השכונה והשכנים:

הבית שלנו היה בקצה החצר – דירה מקסימה שכללה חדר מטופח עם ריצפת קרמיקה וחלונות גדולים, מקלחת נחמדה ובה מדפי ציפחה (שימושי מאוד לכל בקבוקי השמפו ומברשות השיניים) במבואה של המקלחת מדפים נוחים לבגדים ומשם עולה גרם מדרגות עץ תלולות, כמעט סולם לקומת גלרייה מעל, עשוייה עץ. בקומה מעל לא היו מיטות אלא שטיח גדול ועליו מזרונים. מהקומה למעלה אפשר היה לצאת למרפסת מקסימה הצופה אל הנוף.

הידיות של הדלתות היו מעוצבות במתכת בצורה של אלת ים עם זנב המברכת את הבאים בנמסטה.

הדירה לידנו היתה מקסימה עוד יותר מעוצבת להפליא עם המון מדפים, תמונות וקישוטים. בנוסף היו עוד כארבעה חדרי אירוח. בשניים מהם מתגוררת אקילה כבר הרבה שנים ומלמדת רייקי. בחדר אחד חיה יונינה איתה טיילנו בקאסר דיווי ובדירה לידנו התגוררה איילנה נערת הבאנג'ו שגם אותה פגשנו בפלוואר האוס בקאסר דיווי יחד עם בחורה משוודיה ועופרה שבאה לכמה ימים אחרי ששרה נסעה. הדירה היתה פרועה למדי ועליזה, המון מסיבות ואורחים, מוסיקה וציורים.

אחרי שהבנות עזבו לרישיקש עמדה הדירה ריקה עד שעברו אליה למספר ימים רונן ולילך ולבסוף פרדריקה המאמא האיטלקיה המפנקת.

שיגרת היום:

בבוקר קמתי ראשונה, מכינה לעצמי קפה במטבחון הקטן ושותה אותו בחוץ צופה בנוף. אחר כך הייתי מנסה להעיר את הילדים לראות מי מצטרף אלי ליוגה. מעיין התמיד וגם שחם (עד שעזב לארבעה ימי קורס הרייקי). בשבע וחצי היינו יורדים לסככה בקצה המדרגות שלנו ופוגשים את מהי בנמסטה של בוקר. מתיישבים לדקה של אום ומנטרה ומתחילים בשיעור היוגה. אחרי שעה וחצי ואחרי ההרפייה בה מהי היה שוכח לעיתים את שם האיבר אותו רצה להגיד לנו להרפות. בסוף השיעור, חלקנו היו עולים חזרה לדירה וחלקנו יורדים למכולת להביא יוגורט או לחם.

ארוחת הבוקר כללה לרוב מיזלי עם קורד, המון, המון טוסטים עם חמאה והמשיכה עד עשר, עשר וחצי. בהמשך היום היינו מסתובבים בבאגסו או יורדים למקלאוד, או מסתובבים באזור. שחם התמיד לשבת עם דינו על מנת להשתלם בעבודות עור, לשבת עם הח'ברה ברחבה שלפני הג'ירף (שהיתה חנות ספרים להחלפה עד שנגמרה העונה והחנות נסגרה) וירון היה יוצא לענייניו.

 

ירון גמד הבגסו:

בבוקר ירון היה מתלבש, נועל נעלים וקושר אותם (כפי שעופרה לימדה אותו), חובש את מצנפת הגמדים שלו, שם על עצמו את תיק הכסף ויוצא לקרע את הח'ברה בשש בש. המסעדה האהובה עליו היתה אואזיס הגישו שם את הפסטה האהובה עליו עם גבינה וזיתים וביום שבת היה שם ג'חנון. במידה ולא היה באואזיס אפשר היה למצוא אותו בסקיי פאיי, או באחד מדוכני האינטרנט בהם הגיע לדיל עם הבעלים שהוא היה משחק בוואלה והם לרוב לא היו לוקחים ממנו כסף.

לפעמים היה עובר במקדש שהיה מצועצע להפליא- היתה בו מערה אליה נכנסים דרך מדרגות העוברות בתוך פה של אריה, בפנים היו גומחאות עם אלים, מעברים סודיים לגג ופינה בה אם הכוהן ישב שם אפשר היה לקבל טיקה על המצח ובננה מקודשת............ היציאה היתה דרך פה של תנין. בנוסף היו תבליטים צבעוניים של המון אלים כולל ישו ומשה ושאר נביאי הדתות. במרכז היה שיווה לינגם ומעליו עמודים עטורים בנחשי קוברה.

רחבת הציפחה שלפני בית המשפחה בו התגוררנו היתה כמעט אידיאלית למשחקי הכדורגל. ירון וקרטיק הילד שגר גם בבית שיחקו עליה לעיתים רק שניהם, לעיתים הצטרף אליהם תייר חולף. רוב הזמן הכל היה בסדר, שכחתי לציין שמשחק כדורגל בהרים כולל עוד רכיב מאתגר ומתיש של לרוץ לטרסות למטה להביא את הכדור שהתגלגל והתגלגל לשם.

כל עוד הטרסות היו ריקות לא היתה בעייה, אך אחרי שנזרעו והתחילו לבצבץ הנבטים, קמה מחאה ונאסר על משחק כדורגל ברחבת הציפחה.

הימים חלפו ועברו, ליאור השותף למשחק החלומות נסה עם שרה אמא שלו לרישיקש עם הבטחה שנשוב וניפגש בפושקר. עופרה גם נסעה לרישיקש וירון נשאר עם הח'ברה שהתמידו והתחלפו בגלי המטיילים לאמריצר ולרישיקש.

צהריים אחד פגשנו את רונן ולילך עם ילדיהם, הם עברו לגור לידנו וכולנו בילינו ימים נחמדים מהם שניים גשומים מאוד, ארוחות משותפות מעולות, משחקים וציורים.

 

סוגרים את באגסו:

העסקים בבאגסו התחילו להיסגר ככול שאוקטובר המשיך. התחילו גם לפרק מסעדות החייטים ארזו את מרכולתם בשקי ענק, פירקו את מכונות התפירה וחיכו להובלות. חזרנו אחר צהריים אחד מטיול במקלאוד – אופיר, ירון ואני. ירדנו מהריקשה והתחלנו לעלות במעלה הכביש. כבר מרחוק ראינו שהגג מעל אואזיס נמצא בתהליכי פירוק. ירון צפה בתדהמה במקום הריק שהיה המסעדה האהובה עליו. הוא התחיל למרר בבכי עצוב ולבסוף התיישב ליד המקדש. הנזיר פנה אליו והציע נחמה אך ללא הואיל.

עברו עוד מספר ימים וביום ראשון בערב אחרי שהיתה סגורה כל היום פורקה גם פיצה יונייטי. ירון ואני שעברנו במדרגות שוחחנו על כך וירון אמר: "אז לא אוכל עוד פיצה ביונטי פיצה? לא נורא יהיו עוד פיצות במקומות אחרים"

למחרת גם אנחנו נסענו, נגמרה העונה, באגסו חוזרת להיות כפר רועים שקט. אומרים שאפילו יורד שם שלג בחורף.

הטרק הראשון לקו השלג

18 אוקטובר 2008

מעיין מספר – כי אני וירון לא עלינו לטריונד.

קמנו בשש בבוקר ויצאנו לדרך. בזריחה כבר היינו בהרים שמעל באגסו. ההרים אותם ראינו כל החודש מתנשאים מעלינו ירוקים.הלכנו בשביל כשהגענו לדרמקוט (הכפר הסמוך), איש אחד מבוגר הראה לנו דרך קיצור שהיתה קשה מאוד היות והיתה מרוצפת בהרבה סלעים בולטים. אופיר טוען שמה שסופר עד כה הוא מנקודת מבטו של מעיין בלבד והוא עקף את כולם בהרבה, אבל מעיין אומר שאופיר הוא זה שהתלונן על הדרך. הדרך עלתה בתוך יער ארזים ואבא אמר שכל הארזים שיש בלבנון לא עולים במספרם על הארזים שיש בשטח הקטן ששם שגודלו לא עלה על מגרש כדורגל.

בסופו של הקיצור יצאנו לכביש שעבר דרך כפר קטן ובו בונים בדיוק חנות ספרים. מהכפר אפשר היה כבר לראות את הנוף הנפלא של ההרים המושלגים שזהרו בזריחה. משם המשכנו בשביל שהפסיק להיות כביש והפך לשביל טיול נוח. השביל עלה ועלה עד שהגיע לפיצול בו היו סימני נוודים – שארית אוהל, עורבים וסימני מדורה. משם המשכנו לעלות עוד. כל הדרך היינו בצל אך ראשי ההרים היו זוהרים מן השמש שהחלה לעלות מעליהם.

ראינו נוף שעד כה לא יכולנו לראותו של באגסו, דרמקוט והעמק מלמעלה. עדיין היו עצים מסביבנו, פחות ארזים ויותר אלונים. כאשר עלינו עוד הגענו לקפה הראשון שם ישבנו ושתינו צ'אי וטבלנו בו עוגיות אותם הבאנו ופירות יבשים. ראשי ההרים הקרובים היו מכוסות בחורשות של עצים מתים ומתחתיהם שיחים חיים מה שנראה כמו שריפה ישנה.

שאלנו את בעל בית הקפה מה קרה והוא סיפר שלפני שנתיים-שלוש מישהו עישן סיגרייה וזרק אותה וזה שרף שם פס גדול בהר הקרוב.

כאשר המשכנו היו מסביבנו רק שיחים ועיזים. ראינו מתחתנו כפר שנראה נטוש. עברנו בדרך שהתפתלה לפי צורת ההרים ודרך כמה נהרות יבשים מסולעים. בשעה 10 כבר הגענו לטריונד שהוא כתף ירוקה של הר ובו גסט האוסים ודאבות קטנות ומספר אוהלים. שם עצרנו ואני ואופיר חלצנו נעליים והתמתחנו ושיחררנו את הרגלים וכולנו ביחד עשינו קצת יוגה.

בטריונד היינו כחצי שעה. משם ראינו את כל ההרים המושלגים מקרוב וגם את המשך הרכס אותו לא יכולנו לראות עד כה. על ההרים היו שלוגיות רבות.

פגשנו איש אחד שאמר שאי אפשר להמשיך הלאה כי השלג חלק, אבל החלטנו להמשיך בכל מקרה ולנסות להגיע לשלג.

גור מספר הלאה:

המשכנו ועלינו למעלה בין הסלעים אחרי כמה מאות מטרים בתוך אזור עם סלעים עגולים וזוויתיים שהשביל ממש מתפתל בינהם הגענו ליער אלונים עתיקים. מה שמדהים שקו הרכס חשוף לחלוטין והאלונים הם על המדרון נראים כאילו הם צמודים למדרון כמו כרית. האלונים מדהימים, עתיקים עם גזעים עבים, זקופים מאוד עם ענפים מפותלים. מעבר לקו הטריונד התחלתי להרגיש את סחרור הגובה (שהיה בסביבות 3000 מטר). אופיר רץ קדימה ומעיין שחם ואני נשכבנו לנוח. היה קריר אבל הזענו והיינו מותשים. שכבתי על האדמה עם הרגליים על העץ והתחושה היתה כאילו אני בתוך קתדרלה.

היו שם מסביבנו מדרונות תלולים מאוד והכל ירוק, ירוק, סבך צפוף של עשב נמוך. במקום מסויים היה אחו צהוב שהורכב מטחב.

אחרי 2-3 ק"מ הגענו לעמק קטן ובו יש אוהל ניילון ועליו כתוב – הקפה האחרון = קפה קו השלג ומאחוריו ראינו את ערימת השלג הראשונה. השלג היה עשוי מגושי קרח קטנים, ברד שירד שם ולא נמס. עוד קפל קרקע אחריו הגענו לשלולית – ביצת הרים עם נוריות מים. עוד קפל אחריו הגענו למחנה נוודים נטוש, חורבות אבן, גגות בנויים מגזעי עץ במקביל אליהם ענפים דקים ושוב מעליהם קש , אדמה וטחב. היו שם סימני בעלי חיים.

בנקודה הגבוה באזור זה היה מקדש שיווה עם מראות וקלשונות וצמידים אדומים. שם ישבנו על סלע ואכלנו ארוחת צהריים. כל הזמן עסקנו בחישוב כמה זמן יש לנו קדימה והאם נספיק לחזור לפני השקיעה.אכלנו רימונים, אורז ופירות יבשים. כאשר ישבנו ראינו מולנו את הרכס כולו ממשיך ימינה ושמאלה ומולנו ראינו איך העננים נוצרים מעל השלג.

אז הגיעו מולינו מספר מטיילים ואחד מהם סיפר על קרחון שנמצא במרחק שעה וחצי הליכה קדימה. לפי החישובים שלנו נראה שאם היינו יוצאים להליכה, לא היינו מצליחים לחזור לפני החושך לבאגסו, אבל החלטנו לצאת בכל זאת. הלכנו מהר ופגשנו אמריקאי עם פירסינג שאמר שזו הליכה של חצי שעה ארבעים דקות בלבד. שמחנו מאוד וקפצנו והמשכנו בדרך במהירות. תוך חמש דקות איבדנו את השביל. טיפסנו על דרדרת של בולדרים ענקיים.

מעיין ממשיך: ברגע שאבא אמר תיזהרו, הוא החליק מעט, צחק והמשכנו ללכת. ירדנו בבולדרים והמשכנו לכיוון הקרחון דרך אחו ענק מכוסה בגללים.

גור:ראינו שאחרי הגבעה שלפננו מתחילה המורנה (דרדרת אופיינית לשפך קרחון). התחלנו ללכת מהר במדרון. האחו היה יפה עם הרבה פרחים צהובים ופרפרים. הגענו לקרחון ונכנסנו מתחתיו, התקרה שלנו עשוייה מקשתות קטנות והכל שחור משום מה. היו המון נטיפים שחלקם נוטפים. בפנים היה ממש קר.הילדים נכנסו והוציאו את הראש דרך שכבת הקרח. היה חלל מתחת כי הסלעים מתחממים והם ממיסים את שכבת הקרח.

מעיין: בשעה 14:00 התחלנו לנוע למטה. אבא מילא שני בקבוקים בשלג ואופיר נחתך מאבן חדה שהיתה מאוד דומה לקרח ונהנה לראות את הדם האדום על רקע השלג הלבן. המשכנו עוד קצת ואבא שם לב לעוד קרחון קטן בפינה. אחריו מצאנו עוד אחד וגם אותו עקפנו. לאחר מכן התחלנו לרדת במדרון וכאשר הגענו לאחו שהיה לפני הקרחון פגשנו שני אנשים שאחד מהם היה סבל ומדריך והשני מטייל שבדיוק עלו לכיוון הקרחון, אחריהם היה עוד מטייל. המשכנו לכיוון הדרדרת שאותה חצינו לפני כן ומצאנו את השביל המקיף את הדרדרת שבו שחם הלך לפני כן בזמן שאבא אני ואופיר התמודדנו עם העלייה בדרדרת.

ההרים מעלינו היו כבר מכוסים לגמרי בעננים. תוך שעה וחצי היינו כבר בחזרה בטריונד - לעומת שלוש שעות כמעט שלקחה לנו העלייה לקרחון. ישבנו לאכול בדאהבה (מסעדה קטנה) שהייתה שם ופתאום ראינו את מהי – המורה שלנו ליוגה יחד עם חברה שלו שלקח יום חופש מהוראת היוגה באוהל הכחול שלו בבאגסו והוא משועשע לפגוש אותנו כאן למעלה.

כשהתחלנו לרדת למטה, שחם, אבא וגם אני התחלנו לדבר באנגלית ועל אנגלית וכך המשיכו כל הדרך למטה. להפתעתנו ראינו מולנו תיירים וטיילים רבים שרק עתה התחילו לעלות לכיוון הטריונד, עם חלקם שוחחנו מעט והמשכנו וירדנו וירדנו. כשהגענו למקום בו אפשר לראות את באגסו אבא החליט לחפש קיצור דרך, מצאנו משהו וירדנו בו. בסופו של דבר הקיצור דרך התגלה כנוח למדי. הלכנו דרך סבך ועברנו ליד מקדש שאותו אבא הכיר. ירדנו והגענו לשביל של הכפר ומן מפלים קטנים. כשהמשכנו עוד קצת וכבר נכנסנו לבאגסו פגשנו שוב את מהי וחברתו שירדו גם בקיצור הדרך הזה.

כשסיפרנו שעלינו עד הקרחון אנשים שאלו בהתפעלות באותו היום ?

טאטאפאני – מעיינות חמים

יום שלישי 14 אוקטובר 2008

"שני נזירים יצאו למסע. הם הגיעו לנהר ופגשו לגדתו אישה שרצתה להגיע לצד השני אולם לא יכלה. אחד הנזירים העלה אותה על גבו וחצה עימה את הנהר, הנזיר השני הזדעזע מן המעשה (כי אסור לנזירים לגעת באישה), בדרך למנזר הוא רטן באוזני הנזיר הראשון על חומרת המעשה. בערב, כשהגיעו למנזר פנה הראשון ואמר לשני – אני השארתי את האישה מאחורי על גדת הנהר אך אתה עדיין סוחב אותה עימך....."

כשהגענו לנהר בתחתית העמק חשבנו שהגענו לחנייה ממנה נצא למסלול ההליכה הכולל מעבר בתוך מים גועשים על מנת להגיע למעיינות החמים. היה זה לאחר נסיעה של כשעה וחצי בין כפרים קטנים בהם בתי חווה מטוייחים באדמה, שדות אורז ענקיים שזה עתה נקצרו ובהם מפוזרות ערמות ענק של קש. בתוך הנהר הכחול היו סלעים רבים ומישהו אפילו סידר את הסלעים בשורה כך שאפשר לדלג מאבן לאבן ולחצות את הנהר.

אך תחת זו הג'יפ פנה לתוך הנהר, חצה אותו לקול מצהלות הילדים ולצערה של לילך שרצתה ללכת את הדרך. נסענו עם הג'יפ והתברר לנו שהוא לוקח אותנו עד המקום. חנינו ברחבת עפר ליד המקדש בו כלוא המעיין בתוך בריכת בטון עתיקה מקורה.

הילדים נכנסו מיד למים החמים, והשתעשעו עם אוסטרלים שהגיעו גם. די מהר הגיע למקום המשגיח שסיפר שקוראים לו שיווה ואבותיו הם אלו שבנו את המקדש לפני כ 500 שנה. הוא ביקש מאיתנו להוציא החוצה את הנעליים מהמתחם ולא להיכנס ביחד גברים ונשים.מעיין פרש את ארוחת הצהריים אותה הכנו מבעוד מועד ואז הגיע גם שחם שיחד עם עוד מספר אנשים שהה בבית סמוך לקורס רייקי. אחד האוסטרלים ישב על מדרגות השיש וצייר את שיווה (המשגיח של המקדש). ירון ואלון התעניינו בציור וירון ביקש שייצר גם אותו.

אחרי הארוחה יצאנו ברגל לנהר הסמוך. בדרך חלפנו על פני בית החווה של שיווה שבדיוק עסק בדיש של אורז בעזרת שתי פרות חסומות פה. הבתים היו מדהימים, מחופים בבוץ, עטויים גגות ציפחה וגם רחבה גדולה כבושה מאדמה.

כשהגענו לנהר הילדים נכנסו מיד למים, טיפסו על הסלעים הענקיים והתגלצו במורד הזרמים. רק שלושה באפלו שגם רצו להתרחץ הוציעו אותם משם.

בינתיים נשמע קול חצוצרות ותופים מהדרך. התברר שזו תהלוכת חתונה כנראה בדרך למקדש. הצטרפתי אליהם וחזרתי למקדש בדיוק בזמן לראות את החתן שחבוש בכובע מקושט ואת הכלה מכוסה בגלימות אדומות עם זהב סוחבת שרשרת פעמונים גדולה. הפמליה עברה ליד המעיין, כל האנשים נגעו במים והיזו אותם מעל לראש ואז החתן והכלה נכנסו למקדש. אחרי טקס בפנים הם סבבו אותו באיטיות מספר פעמים.

כשחזרתי לחוף, מספר גברים שהיו שם ניסו לשוחח עימי וזו הייתה הזדמנות להתאמן בהינדי. פרט לעובדה שלי יש 4 בנים ושגם הם 4 אחים ושהם באו לחתונה לא הצלחנו לשוחח יותר מידי.

הם הזמינו אותנו לבוא לאכול בחתונה, אבל היה קשה להוציא את הילדים מהמים והבוץ כך שבסוף יצאנו בדרך חזרה. מעיין ואופיר הספיקו להצטלם ליד באלת קש עגולה ענקית בשביל לשלוח למשפחת רתם-פנקס שבדיוק שלחו תמונה כזו מקרואטיה.

כשחזרנו החלטנו לא לוותר על חציית הנהר וביקשנו מהנהג שיעצור לפני הנהר כך שהילדים יוכלו לדלג על האבנים. הג'יפ חצה במים ומעיין אמר "כמו באפריקה".

חזרנו לארוחת ערב מדהימה שרונן הכין וכולנו צנחנו למיטה בשמונה וחצי בערב.

טאטאפאני – מעיינות חמים

יום שלישי 14 אוקטובר 2008

"שני נזירים יצאו למסע. הם הגיעו לנהר ופגשו לגדתו אישה שרצתה להגיע לצד השני אולם לא יכלה. אחד הנזירים העלה אותה על גבו וחצה עימה את הנהר, הנזיר השני הזדעזע מן המעשה (כי אסור לנזירים לגעת באישה), בדרך למנזר הוא רטן באוזני הנזיר הראשון על חומרת המעשה. בערב, כשהגיעו למנזר פנה הראשון ואמר לשני – אני השארתי את האישה מאחורי על גדת הנהר אך אתה עדיין סוחב אותה עימך....."

כשהגענו לנהר בתחתית העמק חשבנו שהגענו לחנייה ממנה נצא למסלול ההליכה הכולל מעבר בתוך מים גועשים על מנת להגיע למעיינות החמים. היה זה לאחר נסיעה של כשעה וחצי בין כפרים קטנים בהם בתי חווה מטוייחים באדמה, שדות אורז ענקיים שזה עתה נקצרו ובהם מפוזרות ערמות ענק של קש. בתוך הנהר הכחול היו סלעים רבים ומישהו אפילו סידר את הסלעים בשורה כך שאפשר לדלג מאבן לאבן ולחצות את הנהר.

אך תחת זו הג'יפ פנה לתוך הנהר, חצה אותו לקול מצהלות הילדים ולצערה של לילך שרצתה ללכת את הדרך. נסענו עם הג'יפ והתברר לנו שהוא לוקח אותנו עד המקום. חנינו ברחבת עפר ליד המקדש בו כלוא המעיין בתוך בריכת בטון עתיקה מקורה.

הילדים נכנסו מיד למים החמים, והשתעשעו עם אוסטרלים שהגיעו גם. די מהר הגיע למקום המשגיח שסיפר שקוראים לו שיווה ואבותיו הם אלו שבנו את המקדש לפני כ 500 שנה. הוא ביקש מאיתנו להוציא החוצה את הנעליים מהמתחם ולא להיכנס ביחד גברים ונשים.מעיין פרש את ארוחת הצהריים אותה הכנו מבעוד מועד ואז הגיע גם שחם שיחד עם עוד מספר אנשים שהה בבית סמוך לקורס רייקי. אחד האוסטרלים ישב על מדרגות השיש וצייר את שיווה (המשגיח של המקדש). ירון ואלון התעניינו בציור וירון ביקש שייצר גם אותו.

אחרי הארוחה יצאנו ברגל לנהר הסמוך. בדרך חלפנו על פני בית החווה של שיווה שבדיוק עסק בדיש של אורז בעזרת שתי פרות חסומות פה. הבתים היו מדהימים, מחופים בבוץ, עטויים גגות ציפחה וגם רחבה גדולה כבושה מאדמה.

כשהגענו לנהר הילדים נכנסו מיד למים, טיפסו על הסלעים הענקיים והתגלצו במורד הזרמים. רק שלושה באפלו שגם רצו להתרחץ הוציעו אותם משם.

בינתיים נשמע קול חצוצרות ותופים מהדרך. התברר שזו תהלוכת חתונה כנראה בדרך למקדש. הצטרפתי אליהם וחזרתי למקדש בדיוק בזמן לראות את החתן שחבוש בכובע מקושט ואת הכלה מכוסה בגלימות אדומות עם זהב סוחבת שרשרת פעמונים גדולה. הפמליה עברה ליד המעיין, כל האנשים נגעו במים והיזו אותם מעל לראש ואז החתן והכלה נכנסו למקדש. אחרי טקס בפנים הם סבבו אותו באיטיות מספר פעמים.

כשחזרתי לחוף, מספר גברים שהיו שם ניסו לשוחח עימי וזו הייתה הזדמנות להתאמן בהינדי. פרט לעובדה שלי יש 4 בנים ושגם הם 4 אחים ושהם באו לחתונה לא הצלחנו לשוחח יותר מידי.

הם הזמינו אותנו לבוא לאכול בחתונה, אבל היה קשה להוציא את הילדים מהמים והבוץ כך שבסוף יצאנו בדרך חזרה. מעיין ואופיר הספיקו להצטלם ליד באלת קש עגולה ענקית בשביל לשלוח למשפחת רתם-פנקס שבדיוק שלחו תמונה כזו מקרואטיה.

כשחזרנו החלטנו לא לוותר על חציית הנהר וביקשנו מהנהג שיעצור לפני הנהר כך שהילדים יוכלו לדלג על האבנים. הג'יפ חצה במים ומעיין אמר "כמו באפריקה".

חזרנו לארוחת ערב מדהימה שרונן הכין וכולנו צנחנו למיטה בשמונה וחצי בערב.

באגסו – המתנ"ס של הודו

יש קורסים לצורפות וקורסים לבישול, יוגה מכל הסוגים ואפשר ללמוד מסג' טיבטי ומסג' שוודי, איורוודה ומדיטציה.

בערב יש סרטים במסעדה הישראלית בדרמקוט ובוואן נסט ליד פלאפל מזל ואפשר לבחור סרטים גם במסעדת אואזיס. ביום שבת יש ג'חנון ובכל שישי מסתובבים אנשי חב"ד ומזמינים.

אז למדתי הינדי במשך חודש כמעט ועשינו יוגה במשך שלושה שבועות כל בוקר ולמדנו בישול הודי אצל ריטה וקצת עבודות עור עם דינו וגור יצא לעשרה ימים במכון ללימודי בודהיזם טיבטי.

זה מה שנקרא נופש פעיל !

סוניל המורה להינדי העביר שעורים מסודרים לפי נושאים, בעיקר מבנה המשפט (כמו באנגלית עם פרזנט פרוגרסיב וכדומה).

מהי מתח אותנו כהוגן ומאוד מהר נהיינו גמישים כבצעירותנו.

ריטה המשעשעת לימדה אותנו להכין מלאי כופתה ופלאק פניר (תרד עם גבינה) ופקורה וסמוסה עם המון גינג'ר ושום וקצת צילי.

לפני שגור יצא לקורס 7 אוקטובר נסענו לנורוולינקה שזה המכון לאומנויות הטיבטי. אחרי נסיעה של כחצי שעה מגיעים לגנים יפנים מדהימים בהם יש בניינים מעוטרים בסגנון טיבטי, מקדש מפואר, מוזאון וחנות גלריה.

עשינו סיור במקום בין הסדנאות השונות והתרשמנו מאמנות הציור של המינייטורות הטיבטיות – ציורים דתיים אותם מעתיקים בדייקנות רבה.

אותם ציורים נעשים גם במלאכת טלאים עדינה על ידי נשים המחברות את חלקי הבד בשערות סוס דקות.

היתה גם סדנת גילוף של פיתוחי עץ מדהימים וסדנת ריקוע נחושת בה מכינים את פסלי הנחושת הענקיים וגם את הקטנים.

היה מדהים ביופיו.

למחרת גור עזב לעשרה ימים ואנו בילינו לנו בשלווה בבית המדהים שלנו. באחד הימים נסעתי עם אופיר לראות את בית הספר לאומנויות הבמה הטיבטי. פגשנו ילדים ששרו וניגנו, זוג גברים שהתאמן בשירה אופראית על הבמה ובחורה שפרטה על כלי מתיר טיבטי ושרה מקסים.

ירדנו משם ברגל דרך היער.

רישיקש - דרמסלה

21 נספטמבר 2008

כשחזרנו לרישיקש אחרי גנגוטרי, היו שם המון משפחות עם ילדים בכל הגילאים. בילינו שעות רבות בהחלפת מידע על יעדים בהם היינו וקבלת טיפים על דרמסלה. בלילה הגיעו רזי ועירית שחזרו גם מגנגוטרי רק שהם לא נתקעו בדרך. היות ולא היה להם מקום לישון הזמנו אותם לישון בחדר שלנו והילדים בפעולת גרילה שכללה סחיבת שמיכות וכריות מהארמון שלמעלה סידרו להם מצע לשינה.

בבוקר נפרדו שוב דרכנו והם המשיכו דרומה.

בצהריים יצאנו שוב לגנגה לטבילת פרידה יחד עם משפחה נחמדה מירושלים שפגשנו בערב הקודם. הפעם לשם שינוי המשפחה כללה בני נוער וכולם בילו בנעימים על החוף.

אחרי שרזנו שוב את כל הבוקר לתוך שקיות הבד שתפרתי ואחרי שנפרדנו והצטלמנו עם הצוות בסוויס קוטג', לקחנו ריקשה לתחנת הרכבת ברישיקש. השעה היתה 16:00 אחר הצהריים. שוחחנו עם זוג אנשים שבדיוק חזרו ממסע עליה לרגל עם האפר של אב המשפחה והם חוזרים לאזור ג'אמו קשמיר, ירון שיחק טאקי עם זוג תיירים נחמד והנסיעה נמשכה בנעימים. באחת התחנות עלה אדם לבוש בגלימותף עם חרב ענקית על ירכו וטורבן בגודל של מכונית כרוך על ראשו. ירון כירכר קצת סביבו עד שהאיש נרדם. הבטחנו לו שנפגוש עוד כאלו כאשר נהיה באמריצר בירת הסיקים.

התעוררנו משינה חטופה בשלוש לפנות בוקר על מנת לרדת בתחנת צ'אקי באנק בפתנקוט. מפתנקוט היינו אמורים לקחת רכב לדרמסלה. אחרי מיקוח עם הגיפים בחניה ויתרנו על הנסיעה בהם והחלטנו לנסות לקחת אוטובוס. ריקשה העבירה אותנו לתחנה אחרת בה עלינו על אוטובוס מקומי שהיה מאוד זול אבל הטלטלנו בדרך משעה 5 לפנות בוקר עד כמעט 9.

כשהאיר היום ראינו שאנו נוסעים בשטח מישורי, שונה לחלוטין מהנוף בו היינו עד כה. האוטובוס חלף דרך עיירות שנראו הרבה יותר נקיות ומטופחות מאשר בשאר המקומות בהם היינו עד כה. כשהגענו לאזור דרמסלה, התחיל יער אורנים דליל, הדרך התפתלה למעלה, למעלה. מעלינו התנשאה שוב ההימלייה בפסגות שחלקן מושלגות.

על מנת להגיע למקלאוד גנג' המושבה הטיבטית לקחנו עוד רכב שהוריד אותנו באמצע השוק היות והוא התקלקל פתאום.

ירדנו ומצאנו בית קפה נחמד לארוחת הבוקר בו גם גילינו שיש אינטרנט אלחוטי.

וכך ישבנו לנו מול נוף נפלא, שוחחנו עם כל מי שהיה ער בשעות האלו והרגשנו שהגענו לעיירת נופש שווצרית.

מעיין התחיל להרגיש לא טוב ועד שמצאנו ריקשה על מנת לסע לבאגסו שהיא כפר קטן קצת מעל מקלאוד הוא קדח מחום.

הגענו לבאגסו ומצאנו מלון נחמד עד נוף, מקלחות חמות והבטחה שנוכל לבשל במטבח של העובדים שהיה בשלד בניין עטוף בבדים.

גור יצא להרצאה של הדלהי למה במקדש יחד עם שחם ואופיר. כשחזרו שחם התחיל להרגיש לא טוב וכך עברו מספר ימים בהם חצי מהילדים בילו במיטה.

אני וירון הסתובבנו לנו בבאגסו שהיא בעיקר רחוב עם חנויות בגדים ומסעדות. פגשנו את ליאור שהוא בחור מתוק בן 6 ואת אמא שלו שרה. יצאנו עם שניהם למלקאוד לסיבוב. בדרך כששני הילדיםת קיפצו בדרך ירון פתאום צנח מהכביש לתוך סבך. מזל שהיו שם שיחים כי אחרת הוא היה צונח הרבה למטה.

בעקב אחרי יום עמוס של השתוללות עם ליאור הוא הרגיש מאוד לא טוב. וכך מספר הילדים הבריאים שלנו הצטמצם לאחד – אופיר.

גור גם כן פיתח מחלה והלך ונחלש.

הילדים התאוששו והתחילו קורס צורפות בהתלהבות רבה. אופיר כיכב והכין טבעת ותליון מרהיבים. מאוחר יותר הכין גם נזר מפואר לראש משובץ באבנים. אני התחלתי ללמוד הינדי אצל סוניל.

ביום ראשון 28 אוקטובר החלטנו לצאת לטייל באזור ויצאנו לכיוון דרמקוט. בדרך ראינו התרחשות מוזרה עם כלבים ווטרינרים וכרזות שמכריזות על חיסוני כלבת. אזור דרמסלה ידוע כנגוע קשות בכלבת (ידענו זאת עוד מהארץ ולכן התחסנו). פניתי אליהם והצעתי את עזרתי ולכן הילדים וגור המשיכו לדרמקוט (הכפר השכן) ואני נשארתי לסיבוב לכידת כלבים וחיסונם.

אחרי שחזרתי פגשתי שוב את מעיין ואופיר והלכנו למסיבת הבאגסו מלה שהיתה אירוע נחמד שאותו ארגנו צעירים בני המקום. היו ריקודי עם מקומיים, הופעות מוזיקה מקומית, הם חילקו צ'אי ומן דייסת סולת מקומית והיתה גם תזמורת סרג'נט פפר כזו מצחיקה. בסוף הייתה מסיבת ריקודים סוערת.

למחרת התחלנו כל המשפחה בקורס יוגה אצל מהינדרה הקרוי מאי. כל בוקר עלינו במעלה הרחוב לאוהל בו התקיימה היוגה.

בתאריך 2 אוקטובר עברנו דירה לבית נחמד עם שני חדרים ומטבח. חדר הילדים נמצא בקומת גלריה נרחבת שאליה עולים עם מדרגות עץ, בחוץ יש רחבת ציפחה ודשא קטן שממנו רואים נוף נפלא של עמק ויער ודרמקוט.

התבייתנו לנו בחזרה והחלטנו שמכאן אנחנו לא זזים.

גנגוטרי – המקום בו הגנגה תינוקת

רוברט, האוסטרלי אותו פגשתי כל שקיעה בחוף שכנע אותי להצטרף גם לנסיעה לגנגוטרי. בשביל גור והילדים הנסיעה צפונה היתה בשביל ההרפתקאה – טרק לקרחון, נסיעה בנופי ההימלאיה. בשבילי זו היתה עליה לרגל למקורה של הגנגה האלה שירדה מהשמים.

היתה זו כבר שעה צהריים כשהצטרפנו לג'יפ המשותף בדרך לאוטראקאשי. יצאנו מרישיקש והתחלנו לטפס בהר דרך יערות מדהימים. עלינו ועלינו בפיתולים, ירדנו ואחרי כשעה נגלה לעיננו אגם גדול. לפי השלטים בדרך הבנו שהאגם מקורו בסכר גדול החוסם את הנהר, דבר שגרם להצפה של שטח גדול מאוד. נסענו לאורך האגם (הרבה מעליו) במשך כשעתיים, מתוך המים בצבנו צמרות עצים ותהינו אם למטה בקרקעית ישנם גם בתים.

הדרך התפתלה והתפתלה, על המדרונות היו טרסות אורז שבשמש הצהריים זרחו בירוק מבהיק. פתאום הופיע עדר תאואיים ונגלה לעיננו מחנה צוענים בצד הדרך. הילדים התרוצצו חצי ערומים, הנשים כרעו ליד מדורות בישול קטנות וכל החפצים שלהם היו ארוזים בשקים ארוגים יפיפיים. פגשנו שוב בהמשך עוד מספר עדרים כאלו. אלו שישבו מאחור - בגיפ יש 10 מקומות שניים ליד הנהג, 4 מאחוריו ועוד 4 בשני ספסלים לאורך החלק האחורי, חטפו בחילה איומה.

הגענו לאוטראקאשי בחמש אחר הצהריים. עיירה רועשת ומאובקת ובה מספר מלונות ודאהבות. לקחנו מלון קטן וירדנו לחפש אוכל. היות והשעה היתה חמש וחצי לא היה אוכל (רק בשבע בערב יהיה שוב). קנינו חצי קוקוס וממתק הודי בשביל להתאושש ויצאנו לשוק ולגשר התלוי מעל לבאגיראטי (שמה של הגנגה באזור זה). בדרך ניסינו לאכול מומו (מן כיסונים ממולאים בירקות) שהיה חריף מידי, עברנו דרך שוק קטן והגענו לגשר מעל הנהר הרוגש. הנהר שצף וקצף מתחת לגשר בצורה מפחידה לגמרי, מהמים עלה קור מקפיא ואנחנו שבאנו מרישיקש המהבילה לא היינו מצויידים לקור הזה. חזרנו למלון על מנת להעביר את הזמן. הלילה התברר כסיוט בשל רעש הטלויזיות מהחדרים הסמוכים והרעש מן הכביש שמתחת. בבוקר, עצבניים ומותשים קמנו בשביל להשיג אישור לטרק (בשביל להיכנס לקרחון בגנגוטרי צריך להשיג אישור מרשות היערות). היות ולא ידענו אם אפשר להשיג אישור בגנגוטרי או שרק באוטראקשאי ביזבזנו הרבה שעות על בירורים. שיטת שאל 10 הודים ועשה ממוצע מהתשובה התבררה כמוטעית היות ולא ברור באיזה 10 הודים בוחרים – אלו שיודעים את האמת, אלא שלא יודעים אבל אומרים סתם מה שבראש שלהם, או אלו שיודעים אבל יש להם אינטרס לתת תשובה אחרת. בסופו של דבר גור נסע למשרד היערות שם פגש אדם לבוש מכובד שטען שהמשרד סגור לשבועיים דבר שיה לא נכון כי המשרד היה פתוח ובסופו של דבר גור השיג את האישור וגם שילם 50 רופי עבור כל אחד (מה שהתברר כטעות כי לא אמורים לשלם שם כלום רק בגנגוטרי) ואז חיפשנו מונית.צעדנו באבק במעלה ובמורד הכביש המאובק מותשים ועצבניים. בסוף הודענו לגור שאנחנו לוקחים מונית ספשייל לא משנה כמה תעלה. תפסנו מישהו, העמסנו את התיקים ויצאנו לכיוון גנגוטרי. הפעם ירון נשכב בספסל מאחור וכולנו ישבנו בספסלים האחרים. כשהיינו בגיפ והוא יצא מאוטראקאשי השתפר מצב הרוח שלנו ונשבענו לא לישון שם שוב.

יצאנו דרך יערות קטנים והנהר היה לימיננו. לעיתים היה צר ושוצף ולעיתים התרחב ולגדותיו היו חופים חוליים. לאט לאט הגדות הפכו ליותר ויותר תלולות, מצוקים כבירים והיערות הפכו לסבוכים ועטויי מטפסים. בדרך עברנו ליד מקדש ענקי מלא פסלים צבעוניים (בדרך חזרה עצרו בו). הדרך היתה נפלאה ביופייה, לא הפסקנו להתפעל מהמצוקים והנהר. אחרי כ 20 ק:מ התחילו עבודות בכביש ונסענו בדרך עפר משובשת להפליא מעל תהומות בעומק עצום. בדרך חלפנו על פני משפחות של עובדים נפליים שעבדו בכביש. משפחות שלמות עבדו בביקוע סלעים לחצץ. הגברים הלמו בפטישים גדולים, הנשים בפטישים בינוניים וגם הילדים הקטנים דפקו בפטישים קטנים. יותר מאוחר חלפנו על פני בולדוזרים וגם מפעל גדול של בטון וחצץ.

הדרך נמשכה ונמשכה. בשלב כלשהו עלינו גבוה למעלה דרך כפרים קטנים ואז ירדנו לאזור בו הבאגיראטי מתרחב מאוד בתוך עמק חולי (מעיין אמר שזה נראה כמו בערבות רוסייה.)

הדרך טיפסהשוב, מהמצוקים מסביב נפלו מפלים, במקום מסויים היה קיר עצום שכולו היה מפלונים , מפלונים. בהמשך חלפנו על פני גשר מעל ערוץ צר מאוד בו הנהר היה כחול. כשהיינו באוסטריה בקיץ עברנו בקניון דומה אבל כאן הקניון היה עמוק יותר והנהר כחול יותר.

השעה היתה כבר מאוחרת והיינו רעבים. עצרנו בעיירה קטנה ובה בתי עץ המוקפים במטעי תפוחים. נכנסנו למסעדה (הנקראת בריאנקה) וקיבלנו תפוחי אדמה מטוגנים בתבלין כלשהו שהיו כל כך מדהימים שחשבנו מיד להכניס המלצה על המסעדה הזו בלונלי פלנט. גם הצ'אפטי היו הטובים ביותר שאכלנו עד כה.

יצאנו הלאה ולאט לאט התגלו לנו פסגות ההרים העצומות שלעומתן האלפים נראים כגבעות קטנות. צוקי ענק התנשאו גבוה מעלינו, אשוחים כבירים לצידי הדרך ואז חלפנו על פני שער שציין את הכניסה לשמורת הטבע בה נמצאת גנגוטרי.

הג'יפ עצר בחנייה – בגנגוטרי עצמה שהיא כפר זעיר אין מכוניות כלל ויש רק רחוב קטן ובו חנויות מזכרות של תיירים. העיירה בנוייה לשתי גדות הבאגיראטי. הנהר זרם בעוצמה כבירה במפלים ובמערבולות. ירון שאל: "אמא, הגנגה כאן תינוקת?" כשעניתי כן הוא אמר: "אז למה היא כל כך כועסת?"

רוברט המליץ לי לישון באשרם של קרישנה ולכן חצינו את הנהר והגענו לאשרם. קיבלנו חדר ענק ובו 6 מיטות עם שמיכות חמות. מיהרנו להחליף לבגדים חמים כי היה נורא קר ויצאנו לשתות צ'אי חם אותו הכין העובד שם. ברחבת האשרם הוצב כיסא ועליו תמונה של הגורו שחי שם פעם. בחצר היה עץ מישמשים קטנים, עוד מבני עץ ומקדש לקרישנה. הנהר שצף למטה ברעש ובעוצמה כבירה. מעלינו היו צוקי ענק ויערות מרשימים.

הבנו מקריאת חוקי המקום שהאירוח במקום הוא בתרומה לפי ראות עיננו, מקבלים צ'אי ואוכל ושמבקשים מהאורחים במקום להשתתף בטקסים בבוקר ובערב.

התכנון היה להישאר במקום יום אחד על מנת שגור והילדים יסתגלו לגובה (2700 מטר מעל פני הים) ואז יצאו לטרק לגומוק (הקרחון המכונה פי הפרה ממנו נובע הגנגס) שנמצא בגובה 3400 מטר. בינתיים הגובה התבטא בקוצר נשימה כשניסינו ללכת מהר מידי, או לטפס במדרגות. ירון ואני תכננו להישאר בגנגוטרי ולא לצאת לטרק ולבלות לנו בהמשך לימוד הדת והתרבות ההינדית.

בערב יצאנו לאכול במסעדה קטנה בשוק, שם גילינו שאלו פראטה (מן פיתה ממולאה בתפוחי אדמה) מופיעה גם בגירסה של פאניר פארטה (מילוי של גבינה). שחם פגש במסעדה אב ושתי בנות אשר היו במסיבה שלו ברישיקש שבדיוק שבו מהגומוק ומיד שלחנו אותו לשאול אותן איך היה, כמה קשה היה, האם מאוד קר?

מאוחר יותר בערב, גור ואני הצטרפנו לטקס במקדש שהתחיל בהקשות ודנדונים חזקים של שנים מהנזירים בעוד הסוואמי של האשרם מבצע טקס בתוך החדר הפנימי בו היו דמויתיהם הלבושות הדר של קרישנה ובת זוגתו רדאה.

אחר כך יצא הסוואמי וביצע טקס של ברכות לאש, חלוקת לענה מקומית לכולנו ומים קדושים מהגנגה. הלכנו המון פעמים מסביב לחדר הפנימי כשבכל סיבוב מצלצלים בפעמון התלוי מעל הכניסה, ואז הסוואמי שר משפט מהמנטרה וכולם חזרו אחריו.

בחוץ התחיל גשם חלש ואני עמדתי ושוחחתי עם שני תיירים. כשחזרתי לחדר גיליתי שכולם כבר מכורבלים במיטות.

בבוקר המשיך הגשם, עדיין חלש. ירון ואני יצאנו לשתות צ'אי ליד המשרד של האשרם. הסוואמי ועוד 3 אנשים ישבו מסביב למדורה וביצעו את היאג'נה שזהו טקס של אש ומים. ירון הביע רצון עז להיכנס לתוך המקדש, לי לא בא להוריד נעליים לכן הוא נכנס לבד ונשאר שם כעשרים דקות. אחר כך סיפר שעשה מדיטציה. לאחר מכן יצאנו לאכול ארוחת בוקר וגור והילדים טיילו ביערות על המדרונות והתאמנו בהליכה על מנת להסתגל לגובה.

כמובן שכשתהינו מתי כבר נפגוש את רזי ואירית שהיו גם אמורים להגיע, הם חלפו על פני המסעדה בדרך לאשרם. בניגוד לנו הם נסעו באוטובוס שלקח להם המון זמן, בילו בכפרים בדרך וגם בגנגאנני שזה מעיינות חמים ורק אז הגיעו לגנגוטרי.

גור והילדים חזרו אחר הצהרים ומיד חטפתי את שחם על מנת לקנות לו סוודר היות ולא היו לו כלל בגדים חמים. הקור הלך והחריף וגרם לכולם לקנות כפפות וכיסוי לפנים.

הגשם התחזק, באשרם הפסיק החשמל והיות ולא היו בו חלונות זכוכית אלא רק תריסים לא כל כך יכולנו להישאר בו. למחרת בבוקר היה כבר ברור שאי אפשר לצאת לטרק בשל הגשם.ההרים מעלינו התכסו בשלג והיה קר נורא. גור הלך לברר במשרד היערות, ביטל את הרשיון לאותו יום ואמר שאולי יצאו למחרת אם הגשם יפסק. שחם ואני יצאנו לחפש גסט האוס אחר קצת יותר חם עם חלונות. לבסוף התפשרנו על אחד עם מרפסת ועברנו אליו. אני ישבתי במרפסת וקראתי ספר והסתכלתי על הנוף הסוער וגור הלך ודעך והרגיש ממש גרוע בשל הגובה. הילדים יצאו שוב לקניות והפעם קנו המון גרבי צמר חמות. כל הבגדים היו רטובים ומיאנו להתייבש בשל הלחות. לא היה שום מקור חימום או ייבוש לכן הם בילו את כל היום במיטה בתוך השמיכות.

בחדרים היתה דליפה של מים וכל פעם שירון דרך בטעות בתוך השלוליות על השטיח נרטבו לו הגרביים כך שאחרי שנגמרו כל הגרביים שהבאתי איתי יצאתי לקנות לו עוד זוגות. בהזדמנות זו קניתי לי גם שאל כתום כמו של הבאבות הנודדים הלבושים כתום.

רזי אמר שבטח בערב יתחיל שלג בגנגוטרי דבר שהלהיב את כולם. בסופו של דבר הגשם אכן המשיך והיה קר אבל לא ירד שלג.

גור הודיע שחייבים לחזור למטה כי הוא מרגיש ממש לא טוב. ההנחיות במחלת גבהים היא לרדת. העניין שהדרכים היו חסומות וכולם המליצו לחכות עד שיפסיק הגשם. למחרת יום שבת התעוררנו לקול רעם גדול. תהיתי אם זהו רעם אבל גור טען שלדעתו זוהי מפולת סלעים. ואכן כן, סלע ענק התדרדר ונפל על באסטה בשוק ומעך אותה לחלוטין. מזל שאף אחד לא ישן בה. הילדים יצאו לצילומים אחרונים של גנגוטרי, ארזנו את הדברים ויצאנו לחנייה לחפש רכב. הגשם נחלש אבל לא היו רכבים אותם אפשר היה לשכור בעוד שהיו הרבה תייירים שרצו לרדת. קבצנים המשיכו להסתובב ולבקש נדבה סאדו אחד זקן ביקש כסף מגור והוא נתן לו מספר רופי, כשסאדו לא היה מרוצה וביקש עוד, גור לקח ממנו בחזרה את הרופי. הדבר נגע מעוד לירון. הוא ביקש ממני רופי ואז רץ אחריו לתת לו. הסאדו בירך אותו בתמורה וירון התרגש מאוד. בסופו של דבר לקראת הצהריים גור מצא רכב אותו שכרנו מיד (בלי להתמקח אפילו על המחיר) ויצאנו לדרך.

הג'יפ נסע לאט, חלפנו על פני הגשר, על פני העיירה עם המסעדה הטובה והגענו לגנגנני בה שמענו שיש מעיינות חמים. הג'יפ עצר ליד קיר ובו שער ומדרגות ואמר שהמעיינות למעלה. עלינו במדרגות עד שהגענו לבריכה מהבילה. הילדים ישר התפשטו ועברו לבגדי ים ואני יצאתי לחפש את מרחצאות הנשים היות וידעתי שאי אפשר להתרחץ ביחד. בצד מאחורי חומה היתה עוד בריכה כזו. הייתי לבד. החלפתי בגדים בגשם ונכנסתי למים החמים. מולי היה מקדש קטן המוקדש לאלות. יצאתי אחרי כעשרים דקות עם חיוך מאוזן לאוזן. הילדים עדיין השתובבו במים לכן ירדתי לדהבה להזמין קצת צ'אפטי ופקורה (שאלו ירקות מטוגנים בסגנון טמפורה בקמח חומוס). אחרי זמן מה חזרו כולם רגועים ומאושרים חזרנו לגיפ והמשכנו בדרך. חלפנו שוב באזור הבנייה ולפני גשר אחד גדול ראינו שעומדות מספר משאיות. התברר שבהמשך הדרך ישנה מפולת סלעים והדרך חסומה. בצד חנה שופל עתיק שנראה כאילו יצא מכלל שימוש לפני שנים רבות. בצד השני היה צריף הרוס שמרכזו סלע גדול שכנראה התגלגל ופירק את הצריף.הקיר שבצד הדרך מורכב מסלע ענק סדוק כולו שנוטה בזווית הפוכה מעל לכביש – פחד אימים. לאחר כחצי שעה בה לא היה ברור מה קורה, הגיע בחור עם בקבוק דלק, שפך אותו למיכל והמכונה העתיקה התניעה ויצאה לפנות את המפולת. השופל נראה קטן וחלש מול הסלעים העצומים אך למרבה ההפתעה הוא תימרן והצליח לפנות סלע אחר סלע אותם זרק למטה לנהר. הילדים יחד עם עוד המון הודים שהגיעו אחרינו באוטובוסים עמדו וצפו במחזה בהתלהבות רבה.

בסופו של דבר פונתה הערימה, נכנסנו שוב לג'יפ והמשכנו בדרך. בהמשך ראינו חבורת הודים מגלגלים סלעים ממפולת נוספת שנוצרה ליד מפל קטן שזרם מעל לכביש. פתאום נשמעה קריאה וכולם ברחו בבהלה, סלע נוסף נפל והתגלגל בדיוק למקום בו הם היו לפני כן. הם גמרו לפנות את כל הסלעים, רצו לקראתנו ועלו על משאית שחנתה בצד. רכב אחרי רכב עבר את קטע הדרך הזה. התברר שישנם שני צופים. אחד לפני האזור המסוכן ואחד אחריו ורק אחרי שהנהג מקבל אישור שאין סלע בדרך הוא נוסע מהר, מהר. הנהג שלנו כמעט לא נשם כשעבר את הקטע הזה.

לבסוף נגמרו הקטעים המסוכנים ועלינו סוף סוף על כביש. הדרך היתה מדהימה, כשהגענו למקדש המצועצע עצרנו לידו ונכנסנו אליו. הכל מלא פסלי אלים בצבעוניות מדהימה. בחצה בדיוק בנו את שיווה בגובה של כ 30 מטרים. שוטטנו בגנים וכמעט התפתנו להישאר לישון שם, אבל לא ידענו איך נמשיך בדרך למחרת ולכן המשכנו לאוטרקאשי. הפעם בחרנו מלון באזור שקט אליו לאח אותנו הנהג. הפעם גם הלכנו למסעדה טובה עליה המליצו לנו במלון.

במסעדה התחלנו במסורת של שיחה באנגלית במשך שעה ביום.

חזרנו למלון ובבוקר עלינו על ג'יפ בדרך לרישיקש. הפעם ישבנו כולנו מקדימה ואילו הבחורות ההודיות שישבו בספסלים האחוריים הקיאו כל הדרך בסיבובים.לא היה לנו כל כך נעים אבל זכרון הדרך לשם גרם לנו להישאר אגואיסטים אבל בלי בחילה.

הגענו חזרה לסוויס קוטג' אחר הצהריים. כל העובדים של המסעדה והמלון בירכו אותנו בשובנו, הם סיפרו בצער שהארמון הושכר לאנשים אחרים אבל לא היה איכפת לנו ולקחנו חדרים מעל למסעדה – חזרנו הביתה.

אלות ואלים

איך ירדה הגנגה לאדמה

פעם אחת, לפני הרבה, הרבה זמן האלים והשדים נלחמו זה בזה. לשדים היתה תוכנית – הם התחבאו באוקיינוס במשך היום ובלילה הם הגיחו מהים ותקפו את האלים. האלים שפחדו שהשדים ינצחו אותם בצורה כזו פנו לאיש הקדום אגאסטיה לעזרה. אגסטה פתר להם את הבעייה בכך ששתה את כל מי האוקיינוס. כאשר לדשים לא היה מקום להתחבא בו, האלים ניצחו אותם בקלות. אז פנו האלים לאגסטייה וביקשו שיחזיר את האוקיינוס בחזרה. אגסטיה אמר שאינו יכול היות והוא כבר עיכל את האוקיינוס. לאנשים על פני האדמה לא היו מים היות והאוקיינוס היה ריק האלים פנו אז לווישנו הבורא וביקשו ממנו להביא מים לאדמה. וישנו הבטיח להם שהנהר גנגה שזרם בשמים תרד לאדמה.

בינתיים בתקופה זו היה מלך אחד בשם סאגארה שהיו לו ששת אלפים בנים. המלך סגרה החליט לכבוש את כל העולם לפי המנהג שהיה רווח באותה תקופה היו שולחים סוס לבן לפני הצבא. בכל מקום אליו היה הסוס מגיע, המלך של אותו המקום היה צריך להילחם בצבא או להיכנע. בדרךב זוב הצליח סגאגרה לכבוש את כל העולם ונהפך למלך הכי חזק.

אינדרה, מלך השמים פחד שדאגארה יכבוש גם את השמים ועל מנת לעצור אותו, אינדרה לקח את הסוס הלבן והחביא אותו באשרם של הקדוש קאפילה. סאגארה שלך את בניו לחפש אחר הסוס. הבנים הגיעו לאשרם של קאפילה כאשר הוא בדיוק היה שקוע במדיטציה עמוקה והפריעו לו. קאפילה שזעם מאוד על ההפרעה שרף את כל הבנים במבט אחד.

סאגארה שכאב מאוד את מות בניו החליט לטהר את נשמותיהם (כפי שמקובל) אולם לא היו מים בעולם ורק מימי הגנגה יכלו לטהר את אפר הבנים. היה צורך להביא את גנגה לאדמה. סאגארה התחיל לבצע טקס בקשה על מנת לרצות את האל ברהמה, אולם הוא מת לפני שהצליח להשלים את הטקס. נכדו המשיך אחריו את הטקס וכך הלאה והלאה במשך שבע דורות.

הצאצא השביעי של סאגרה אשר שמו היה באגיראטה הצליח לרצות את ברהמה. ברהמה הבטיח לבאגיראטה שהוא ימלא את בקשתו וביקש מגנגה לזרום למטה לאדמה. אבל גנגה לא הסכימה לעזוב את השמים ולרדת לארץ. היא איימה שהיא תרד לאדמה לאדמה ותהרוס הכל בזרם החזק שלה. רק השיער העוצמתי של שיווה יוכל לשלוט בכוחה של גנגה.

באגיראטה פנה לשיווה וביקש ממנו לעזור לו. שיווה פרש את שערו וכיסה את השמים. ברגע שגנגה זרמה למטה, הוא אסף את מימיה בתוך שערו וקשר אותם. גנגה זרמה מתוך שערו של שיווה בהמון זרמים קטנים ועקבה אחרי בגיראטה למקום בו היה מונח אפרם של אבותיו. בגלל שהיתה צעירה היא זרמה בחוסר זהירות והציפה בטעות את האשרם של הקדום ג'אהנו. גיהנו בדיוק ביצע טקס אש שנקרא יאג'נה. גנגה כיבתה את האש של הטקס. גיאנו כנס מאוד ובלע את גנגה.

אבל, אחרי ששמע איזה תהליך ארוך נעשה על מנת להביא את גנגה לאדמה, הוא הסכים לשחרר אותה. הוא חתך את מותנו השמאלית וגנגה זרמה מתוכו מאז קוראים לגנגה גם גאנוווי – ביתו של גאינו.

גנגה זרמה הלאה וטיהרה את האפר של אבותיו של גאגירטה. לכן קוראים לגנגה גם באגיראטי. לאחר כן, זרמה גנגה ומלאה את האוקיינוס הריק שנקרא מאז סאגארה על שמו של המלך.

ומאז יש לאנשי האדמה מים.

 

ירון ואני יצאנו ליום אלים. נחושים בדעתנו לגלות את המסתורין של האלים, האלות, המקדשים והטקסים ירדנו שנינו ביחד לרם ג'ולה. דבר ראשון ניסינו להיכנס לכל המקדשים שראינו בדרך. חלצנו נעלים בכניסה, נכנסנו, עשינו סיבוב סביב הפסלים המקושטים ויצאנו, שוב נעלנו נעלים והמשכנו למקדש הבא. לא היה לנו ברור האם האיש ההדור במרכבה הוא רמה או קרישנה או שיווה.

אז החלטנו לקנות ספר עם הסיפורים והתמונות. בחנות הראשונה מצאנו ספר מצוייר אבל הדמויות נראו יותר מידי קומיקס. קנינו שתי חוברות נחמדות אחת על אגדות וישנו ואחת על רמה – שמתארת את כל אפוס הרמיאנה עם תמונות צבעוניות יפות.

בחנות הבאה פגשנו את רקפת שהמליצה לנו על סמוסה מתוקות. אחרי שקנינו את המיתולוגיה ההודית – 365 סיפורים קצרים עם תמונות, עברנו לחנות הסמוסה, ישבנו מול הגנגה וקראנו ביחד את הסיפור הבא "איך ירדה הגנגה לעולם". הגנגה זרמה לה מאחורינו ואנחנו שקענו בנפתולי העלילה. בסוף הסיפור ובסופן של שתי סמוסות מלאות שוקולד בננה ועוד אחת עם שוקולד קוקוס, ארזנו את הספרים וחזרנו דרך הגשר. בדרך ניסינו לקנות חולצה שעליה מצוייר שיווה, אבל מצאנו רק חולצה גדולה עם גאנש הפיל, חולצה עם קרישנה שאז עדיין לא אהבנו אותו. ירון החליט ששיווה הוא האל שלו – הוא חזק, הוא נראה טוב ויש לו כוחות אדירים. לבסוף מצאנו חולצה כתומה עם המנטרה "אום נמה שיווה יה" והדפסה של שיווה ופרווטי. ירון מיד קנה אותה, לבש אותה וכך לבוש בכתום ואדום חזרנו למלון.

רפטינג על הגנגה

אחרי ויכוחים ומחאות בנוגע לרפטינג על הגנגה הגועשת ואחרי סיכומים עם משפחת אורנוי קבענו עם חברת הרפטינג לצאת למחרת בבוקר. בשעה 8:00 עלינו על הרכב שהיה עמוס בסירת גומי ע נ ק י ת, משוטים והמון חגורות הצלה וקסדות ויצאנו לחוף.

נקודת ההתחלה של הרפטינג נמצאת במרחק של כחצי שעה נסיעה מהמלון במעלה הנהר והרפטינג ה"קצר" והבלתי מסוכן שלקחנו אמור לקחת כשעה.

נסענו כולנו כולל חצי משפחת אורנוי ושני מדריכי הרפטינג בטנדר. הילדים וסמדר ישבו מאחורה עם כל חגורות ההצלה.

כשהגענו עצרנו בצד הכביש, לבשנו את חגורות ההצלה, כולל הקטנים שהיו להם חגורות הצלה קטנות וקסדות קטנות. כל אחד מאיתנו לקח משוט וירדנו בשביל לנהר. המדריכים העמיסו את הסירה על הראש וירדו אחרינו.

הגענו לחוף חולי נפלא, עם סלעי ענק אותם חלקנו עם מספר קופים. מולנו באמצע הנהר היו גלים ומערבולות מפחידים לגמרי. קיוונו שכשנכנס לנהר עם הסירה נשאר קרוב לגדה שם המים שקטים.

אחרי הרבה זמן הידקו לנו את חגורות ההצלה, כינסו אותנו להדרכה מפורטת על אופן הישיבה (עם הרגליים מתחת לספסלים המתנפחים), איך לחתור ומתי.

עלינו לסירה ויצאנו לדרך. כמובן שהוכנסנו ישירות לזרם הגועש, הסירה עלתה וירדה אך נשארה יציבה לגמרי, עובדה שהרגיעה אותנו מעט. יצאנו די מהר מהגלים רטובים אבל מבסוטים והתחלנו בשיט רוגע אבל מהיר, אפילו מהיר מידי כי רצינו לשוט לאט ולהנות מהנוף הנפלא של הגדות, היער והמפלים היורדים בתוכו. אחרי זמן מה שוב הגענו למקום גועש, קיבלנו הוראה לחתור קדימה, הילדים צווחו בהנאה – בעיקר ירון שמאוד נהנה מהטלטולים והאדרנלין.

עקפנו סלעי ענק, חלפנו מתחת לגשר של לקסמן ג'ולה ונפנפנו לאנשים שעליו לשלום, שטנו בפיתול הנהר ליד החוף של הסדואים שהיינו מאוד סקרנים לגביו כי רק ראינו אותו רק מרחוק.

ראינו את החוף שלנו ודי מהר הגענו לאזור הרחב והשקט, גור ואופיר נכנסו למים והחזיקו בחבלים של הסירה. ירון וגפן שישבו מקדימה היו רטובים לגמרי, אנחנו היינו רטובים חלקית מהגלים.

הגענו די מהר לתחנה הסופית , ירדנו מהסירה ודידינו רטובים על החוף עם המשוטים.

בערב בשיחת הסקייפ אמרה לנו עמליה "אני מקווה שאתם לא חושבים לעשות רפטינג על הגנגס....." ענינו לה "כבר עשינו".