"אחרי גל גדול מגיע עוד גל גדול"
הים בגואה הוא כמו ההודים: "גלים קטנים רגועים, מתנפצים בנחת אחד אחרי השני"
היעד שלנו בגואה היה כפר קטן בשם ארמבול הממוקם בחוף הצפוני של גואה. הנסיעה מתחנת הרכבת טיבים היתה מרהיבה. בינות לעצי קוקוס, מנגו ופיקוס הסתתרו בתים מפוארים בסגנון פורטוגלי והמון כנסיות. הדרך התפתלה במשך שעה בין העיירות הקטנות, עברנו מעל נהר ענקי שלגדותיו מנגרובים, דרך הרים נמוכים המכוסים בעצי קשיו ונכנסנו לארמבול שאותה זיהינו לפי החנויות הרבות עם בגדים ב"סגנון הודי", חפצי נוי מטיבט, מסעדות, אינטרנט וסוכנויות נסיעות.
המונית הורידה אותנו ברחוב קטן. גור יצא לחפש מקום לינה היות ולא הצלחנו להשיג את רונן ולילך בטלפון. אחרי ששחם ואופיר השתרעו מתחת לכילה ונרדמו מיד בחושה קטנה עשוייה קש ברחוב קטן, יצאנו השאר לחפש את הים. ממש בקצה הרחוב היה החוף חול לבן, ים רגוע, סלעים מתנשאים בקצה הצפוני ומיליון מסעדות חוף לכל אורכו.
אכלנו ארוחת בוקר במסעדה הראשונה שנקראה מורנינג סטאר, ירון עמד מוקסם מול הגלים והיה צריך למשוך אותו בכח כדי לאכול. בסוף הארוחה יצא גור לסייר על החוף ואני לחפש מקום לינה. היעד היה – ביקתה על החוף. המחירים בקו החוף היו יקרים מאוד אך לבסוף מצאתי בקתות קש עם מקלחת באחד מהמתחמים הקטנים שקוראים לעצמם "מסעדה עם בקתות להשכרה". מיד לבשנו בגדי ים ונכנסנו לים שהיה באופן מפתיע חמים.
קבענו עם לילך להיפגש במסעדת "איטליה הקטנה" וכולנו השתרענו שם מחליפים את חוויות השבועות האחרונים בהם אנחנו היינו בפושקר והם כאן. אחרי ארוחה ממושכת יצאנו איתם לחוף שנמצא מעבר לסלעים ובו יש גם אגם של מים מתוקים.
בילינו אחר צהריים מקסים בו עברנו בין הים לאגם, הילדים בנו ארמונות בחול, אכלנו אננס וצפינו בשקיעה.
בערב רונן פינק אותנו בארוחת ערב שהיתה כל כך במקום היות והיינו עייפים נורא. חגגנו למעיין יום הולדת באיחור של יום במרפסת הדירה המפוארת שלהם ששכנה ממש בצמרות העצים. מעיין הדליק נר לכל שנה בחייו וסיפר לנו במשפט אחד על כל שנה.
למחרת בבוקר היינו בים וגם למחרת היינו בים. בעצם לא – נסענו לשוק בארג'ונה אבל המשפט היינו בים יכול לתאר את רוב מה שעשינו במשך שהותנו בארמבול.
בימי רביעי מתקיים כבר מספר עשורים "שוק הפשפשים" באנג'ונה. לא שהיה לנו מה לקנות אבל כחובבי שווקים רצינו לראות איזה מציאות יש שם, אני רציתי לראות עבודות יד של אמנים, שחם קיווה לפגוש שם מכרים מבאגסו וירון שממש לא רצינו לקחת אותו בשל המוניטין אותו רכש עוד באירופה (רצון לקנות הכל) נשאר עם רונן.
הגענו לשוק אחרי נסיעה של חצי שעה במונית מארמבול. בשטח פתוח יש מתחם ענק שנראה כמו שוק רמלה לוד רק עם עצי קוקוס ותיירים. אותם דוכני הבגדים וחפצי האמנות מטיבט השתרעו בדוכנים לכל עבר, והגיעו עד הים פשפשים לא היו שם וגם לא אמנים. מה שכן היה אלו תיירים צרובי שמש שגם לא נראה כי קנו יותר מידי.
ניסינו את דוכן המיצים המקומי, אני קניתי כובע קש נחמד, אופיר ומעיין החליטו שהם חייבים משקפת ימאים כזו שנפתחת. בקצה השוק ישנו הים על חופיו הלבנים, עצי הקוקוס ומפרצים קטנים שבהם עוגנות סירות.
הסתובבנו שעות והחלטנו לחזור לארמבול. מעיין ואופיר טענו שבאמת עדיף היה להישאר לבלות את היום בחוף, הסכמנו איתם אבל טענו שאם לא היינו באים היינו מרגישים שהפסדנו. בדרך חזרה פגשנו את טינו – הנכד של מלך הצוענים הפולני שהכרנו עוד בבאגסו. טינו הוא אומן מקראמה, הוא מכין תכשיטים נפלאים ומסובכים מחוטים דקים. בבאגסו לא הספקתי ללמוד אצלו אבל אמא שלו אמרה שיש להם תמיד דוכן בשוק. בעצם, אחת הסיבות המרכזיות לרצון שלי להגיע ל אנג'ונה היה לקבוע עם טינו. החלפנו מספרי טלפון וטינו הבטיח להגיע לארמבול ללמד אותי – כך שהנסיעה לא היתה לחינם.
בדרך חזרה גור ירד ליד חווה אורגנית שבדרך לשם הבחין בשלט שלה ואנחנו חזרנו לביקתה. כשגור חזר הוא היה מלא התפעלות שיתף אותנו ואת רונן בהתפעלות שלו מהאנשים והעצים בחווה. גור חזר לחווה ביום המחרת (יסופר בהמשך בפירוט).
החלום של לגור בבונגאלו ישירות על החוף היה אמנם קוסם, אבל החול..... היה חול בכל מקום, במיטה, במקלחת בתיקים ובבגדים. בבוקר כאשר ישבנו ואכלנו מיזלי ליד השולחנות בחוץ, עסק אחד העובדים בכתיבת הודעה חדשה על הלוח השחור – כשסיים הציב את הלוח עם הכתובת – "בבקשה לא לאכול במסעדה אוכל שהובא מבחוץ". הבנו את הרמז חייכנו לעצמנו והחלטנו לסיים את ארוחת הבוקר לפני שנלך לחפש גסט האוס אחר. העובד לקח שוב את הלוח השחור ושינה את הכתובת ל"אסור בשום אופן לאכול במסעדה מזון מבחוץ!", טוב, טוב, בסדר, הודענו להם שאנו עוזבים כי נעלבנו.
אחרי סיבוב קצר בשורת הבתים מאחור, מצאתי שני חדרים אצל משפחה בכפר, חדר גדול עם מטבח ומרפסת ועוד חדר קטן יותר עם מטבח. עברנו לשם ולפחות בהתחלה נהננו מהחיים ממש בתוך הכפר.
היות ולא ממש הצלחנו להחליט אם להישאר בארמבול או לזוז לפעלולים (חוף שאמור להיות מקסים בדרום גואה) החלטנו להישאר בינתיים בארמבול. שחם, מעיין ואופיר הצטרפו לקידום מסעדה קוריאנית קטנה שגם את בעליה הם הכירו מבאגסו (מסקייפ איי), מעיין קיווה ללמוד ג'אגלינג אצל מורן אותו הכרנו בפסטיבל בארץ וירון נהנה מאוד לשחק עם אלון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה