כשהבנו שאי אפשר למצוא מקומות ברכבת לבומבי ומשם לגואה. היה כבר מאוחר מידי. אחרי חצי יום באתר של הרכבת באינטרנט התברר לי שאנחנו ברשימת המתנה של מעל מאה בשתי הרכבות. יצאתי לאג'מר לנסות להשיג כרטיס בתחנה עצמה אבל אחרי יום מתיש בעיר עמוסה יחד עם נורית ועמידה בתור, התברר לי שאי אפשר להשיג מקום לרכבת לגואה עד דצמבר. ישבתי אצל סוכני נסיעות וגם הם לא הצליחו לעזור, אבל הציעו שניקח אוטובוס לסוראט שהיא עיר בג'וגארט מרחק של שעתיים שלוש מבומבי ואז ננסה להגיע משם לגואה. בבדיקה בספר התברר שסוראט רחוקה מבומבי כ -6 שעות, אבל לא היתה לנו ברירה ולקחנו את האפשרות הזו.
קנינו 6 סליפרים שהם תאי-מיטות בחלק העליון של האוטובוס וביום המיועד יצאנו בשעה שלוש וחצי לתחנה שהיתה אחרי אג'מר. הגענו בארבע והאוטובוס היה אמור לעבור בסביבות חמש וחצי. בתחנה פגשנו את שתי הצרפתיות שיצאו איתנו למסע הגמלים בפושקר. חיכינו בצד הדרך בדאהבה קטנה שאליה נוספו במהלך השעות עוד המון אנשים עם תיקים ומזוודות. כולנו חיכינו. אוטובוסים באו והלכו, לקחו חלק מן הנוסעים אבל אנחנו נשארנו יחד עם עוד מספר משפחות מוסלמיות מג'וגארט שהגיעו לאג'מר לארוע דתי שהיה שם.
בשעה שבע וחצי בערך הגיע האוטובוס שלנו, עלינו עליו וקיבלנו שתי מיטות כפולות ושתיים יחידות בסוף האוטובוס שזה המקום הגרוע ביותר בשל הטלטולים המורגשים שם ביותר. בהתחלה היה נחמד, הסבנו גור אני וירון בתא אחד, שחם ואופיר בתא השני ומעיין בעוד אחד. אפשר היה חצי לשבת חצי לשכב ובסופו של דבר ניסינו לישון – בלי הצלחה. האוטובוס הטלטל וקפץ והנסיעה היתה מסוייטת ביותר. כל מספר שעות היתה עצירה לשירותים ואוכל. נראה בשבל הטלטולים הצורך בריקון השלפוחית היה מוגבר יותר והסבל היה רב.
הבוקר הגיע, נסענו באוטוסטראדות גדולות, אזור מתועש ונראה שכל הזמן אנחנו בפאתי העיר שלא הגיעה ולא הגיעה – נראה שכל גו'גארט היא פאתי עיר עם אזורי תעשייה. כשהיום התחיל התחיל להיות גם חם שם למעלה אבל בסופוב של דבר הגענו לסוראט – השעה היתה בסביבות אחת בצהריים.
ירדנו מהאוטובוס במטרה למצוא סוכן נסיעות ולראות איך להמשיך לגואה, לא היתה לנו כוונה להישאר ללון שם ולכן כשהגיעו ריקשות והציעו לקחת אותנו לסוכן עלינו עליהן. עצרנו אצל סוכן נסיעות שהסביר שאין מקומות באוטובוס לגואה היום אבל כדאי לנו לסע לבומבי ושם למצוא אוטובוס. הוא הציע שנתפוס את הרכבת של שתיים וחצי לבומבי. מיהרנו כולנו חזרה לריקשות יחד עם שתי הצרפתיות אותן פגשו שוב בסוראט, ונסענו לתחנת הרכבת. בתחנה הלכתי לקנות כרטיסים ואמרו לנו שיוצאת רכבת לגואה בשעה שלוש וחצי, אין מקום במחלקות המסודרות אבל שנקנה כרטיסים למחלקה הכללית ונבקש מהקונדוקרטור למצוא לנו מקום. שמחנו על מזלנו הטוב, קנינו כרטיסים ועלינו לרציף לחכות לרכבת.
קנינו אוכל, ישבנו על עגלות משא לאכול אותו ואני יצאתי לחפש מקלחת להתרעננות.בתחנות רכבת ישנם חדרים בהם נוסעי המחלקות הראשונות מחכים לרכבת. נכנסתי לחדר כזה בו היה מזגן, שירותים ומקלחת. אחרי שקניתי נס קפה בדוכן הרגשתי הרבה יותר רעננה, לא שלא הזעתי שוב אחרי שתי דקות.
בעצם מי שאין לו מקום מוזמן ברכבת אמור לעלות לקרונות כלליים – יש שני קרונות כאלו עם כסאות ישיבה קשים ואלפי הודים שנדחקים בהם בצפיפות מדהימה. לא היה לנו שום ספק שאנחנו לא מוכנים לסע ככה וגם ידענו שאין לנו שום סיכוי להיכנס לשם עם כל התיקים שלנו.
כשהגיעה הרכבת ניסינו לעלות לקרון הראשון אבל לא נתנו לנו ושלחו אותנו לדבר עם הקונדוקטור, יצאנו ועלינו לקרון אחר, זורקים את התיקים על המושבים העליונים ועומדים במעבר יחד עם עוד המון אנשים ללא מקום. הצרפתיות נדחקו למושב למעלה ואני וירון התיישבנו ליד אדם נחמד שהסכים שנשב שם. הרגשנו כמו נוסעים סמויים שתופסים טרמפ בלי רשות.
הרכבת יצאה לדרך וגור יצא לחפש את הקונדוקטור, כשהוא מצא אותו בסוף במרחק מספר קרונות התברר שאין מקום בכלל וגם באזור של הקרונות עם מיזוג האוויר אין. הקונדוקטור אמר לו שאחרי עשר בלילה יורדים הרבה אנשים ואז יוכל למצוא לנו מקום. אני התמקמי במושב עליון אחד שהיה פנוי לנוח ולרקום, ירון שיחק קלפים עם מספר הודים ושחם שוחח עם עוד נוסעים. כך עברו מספר שעות.
בסביבות שמונה ירדו הרבה אנשים אבל עלו הרבה אחרים. האנשים דחפו וגירשו את כל שוכני המדפים העליונים על תיקיהם ונאלצנו לאסוף את הכל ולשים הכל בערמה במסדרון הקטן שמול הדלת. לא היה לנו מקום לעמוד. עברנו שם כחצי שעה ואז ירדו עוד אנשים ומצאנו מקום בקרון הסמוך. מבסוטים ארגנו את כל הציוד מתחת לספסלים, הוצאנו את המצעים והתארגנו לשינה. אחרי כעשרים דקות עלו עוד המון אנשים לרכבת ותבעו את המקום שלהם. שוב אספנו את כל הציוד והעברנו אותו למסדרון הקטן. שחם הצליח להישאר בספסל עליון והעברנו אליו את ירון הישן. אבל גם הוא גורש לבסוף אחרי עוד חצי שעה. אנשים התחילו להתארגן לשינה על הריצפה במעברים. מעיין הודיע שהוא צריך בסך הכל מקום ישר לשכב ונשכב על הריצפה. בהשראת מעיין שאלתי אנשים אם אוכל לישון על הריצפה בין הספסלים והם הסכימו. הבאתי את ירון , פרשתי לנו את הציפה על הריצפה ונשכבתי למרגלות ישישה אחת שקיבלה את נוכחותינו בספק אהדה ספק קבלה. כך הצלחנו להעביר את רוב הלילה. בחמש התעוררתי כי הסבתא ירדה ויכולתי לקבל את המושב שלה, אבל אז הבנתי שצריך לרדת ועברתי למסדרון יחד עם גור ושחם. מעיין ואופיר כבר עברו למושבים וישנו שם לכן היה צריך להעיר אותם על מנת לרדת. מעיין התעורר וטען שהוא ישן טוב יותר מאשר באוטובוס בלילה הקודם. מהחלון אפשר היה לראות תעלות מים ודקלי קוקוס – הגענו לגואה! עשינו זאת ! היה קשה אבל בכל זאת הייתה הרפתקה (שבלי שום ספק לא נחזור עליה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה