קודאי קנאל

כשיצאנו לכביש הראשי עצרה המונית והנהג ניגש לשלם את דמי המעבר לטאמיל נאדו. משום מה, זו היתה המדינה היחידה בה נתקלנו במחסום ובמיסים במעבר. בזמן ההמתנה שלחנו את אופיר להצטלם מהר עם הפרי האימתני של הג'ק פרוט. כשחזר הראה לנו את ידיו המנוקבות וסיפר שבחר את הפרי הכי גדול (בתמונה אפשר לראות את הג'ק פרוט ואופיר).

יצאנו מקודאי קנאל בדרך שהתפתלה ביער עבות, מלא מטפסים ושרכי ענק. ירדנו בהר וכאשר הגענו לצידו השני נגלה בפיננו עמק ירוק מקסים מכותר בהרים. כשהגענו לתחתית העמק חלפנו דרך כפרים ועיירות שנראו מוזנחים למראה ועניים. הבקתות עשויות ענפי קוקוס קלוע ובכל מקום אנשים וילדים לבושים סחבות. בפעם הראשונה מזה שבועות פנו אלינו ילדים וביקשו כסף.

נסענו הלאה באזור חקלאי, לההפתעתנו היו כרמים משני צידי הדרך והשילוב של כרמים ועצי קוקוס היה בהחלט מעניין. חלפנו על פני מקדשים קטנים החבויים בין עצי ענק, שלא היה ברור אם המקדש הוא מבנה האבן או העץ ששורשי האוויר שלו היו עבים כגזעים ויצרו מבנה קשתות מדהים שכיתר את המקדש הפנימי מכל הכיוונים.

המשכנו דרך עיירות מאובקות שבכולן הלכו גברים בלונגי וחולצת משבצות, בכולן היו אותם חנויות כלי מלאכה, בדים וממתקים ובכולם היו תלויים שלטים בהם מצוייר גבר מבוגר הקורא לבחור בו ובמפלגתו. היה נדמה שאנו נוסעים במעגלים, רגע..... עברנו כבר בעיירה הזו?

בסופו של דבר לאחר נסיעה בעמק הצר והארוך, פנינו לכיוון ההרים. מיד השתנתה האווירה, צמחיה מגוונת מכל עבר, הכביש התלול ומולנו נגלה מפל עצום. בסיבוב אחד עמדו מספר אוטובוסים ליד 2 קיוסקים קטנים ולא רחוק היה מגדל תצפית על המפל. יצאנו לחלץ עצמות ולצפות על המפל יחד עם עוד עשרות בנות שציחקקו למראנו.

להקת קופים מלאה את המקום, הקופים ליקטו את השאריות, טיפסו על העצים ועל גג האוטובוס וירון היה מוקסם לגמרי.

המשכנו בדרך שעלתה והתפתלה הלאה. מפלים וזרמים ירדו מכל פינה. אחרי שלושה חודשים במדבר ובים חזרנו להרים. גור מחה כנגד העצים שהיו נטועים ולא טבעיים במיוחד כנגד האקליפטוס ששלט בנוף. לי לא היה אכפת מה מקור הירוק, העיקר שירוק בעיניים וסבוך ויש רעש של מים.

קצת לפני קודאי קנאל חלפנו ליד מפל נוסף רחב ומרשים ונכנסנו לעירייה.

קודאי קנאל נוסדה כהיל סטיישן, כאשר המיוחד בה שיסדו אותה אמריקאים. יש בה בית ספר בין לאומי, אגם מלאכותי והרבה בתי נופש של עשירי צ'נאי הנמלטים אליה בעונת החום (מאי-יוני).

.אחרי שעברנו בעיר המלאה בתי מלון שלא נראו לנו, (דמיינתי מקום שקט בטבע) תפס אותנו בחור צעיר ותזזיתי שהיה נחוש בדעתו להזמין אותנו לראות את המקום שלו. הוא סיפר על חדרים בבית, וביקתה עם מטבח ואפילו אח (לחימום). יצאנו קצת מהעיר והגענו לשער ברזל. דרך מרוצפת עלתה מהשער והתפתלה בין עצי האורן. המקום נראה כמו אחוזה כפרית. בקצה הדרך עמד בית אבן עתיק מקסים, חלונות גדולים, וגג משופע. לפניו היתה מדשאה מטופחת ובשוליה ביקתה קטנה בנוייה לבנים אדומות, עם מרפסת, על טרסה מעל ניצבה פינת תה עם שולחן וכסאות ברזל מסוגננים. התחושה היתה שהגענו לבית אחוזה כפרי באנגליה.

על הגג ישב איש אחד ועסק בהחלפת הרעפים, היתה גם אישה מלאה שהסתובבה בבית כמן סוכנת בית או טבחית.

עלינו במדרגות ונכנסנו דרך דלתות הזכוכית למבואה מרוצפת עץ ובה רהיטים עתיקים. מימין ניצבה שידה ועליה ספרים עתיקים ומשני עברי הדלת הענקית היו תלויים דיוקנאות חמורי ספר של גבר ואישה. נכנסנו מוקסמים לחדר ענק ובו אח, כורסאות מרופתות ומיטה גדולה. בקצה החדר נצבו ארונות ושידה מרשימים ודלת עץ הובילה לחדר אמבטיה. בחדר האמבטיה היה כיור ענק, מקלחת עם צנרת חיצונית שמתחתיה ניצבה גיגית עץ ענקית כמו שרואים בסרט המערבונים בו הגיבור יושב במין גיגית כזו והנערה יוצקת מים חמים על גבו....

אבל גולת הכותרת של כל החדר הזה היתה הניאגרה ! ניאגרת ברזל מעוטרת ניצבה לה גבוה מעל לאסלה, ממנה יצא מנוף מסוגנן עם חוט. (בטח שצילמתי). היות ובחדר הענקי הזה ניצבה רק מיטה אחד, יצאנו לעבר הביקתה והתאהבנו מיד. בחוץ היתה מרפסת מקורה עם כורסאות, נכנסנו לחדר הכניסה שהיתה בו מיטה אחת ומולה אח ובצידו השני פינת אוכל יפיפיה עם כסאות דומים לכסאות שיש בבית של חנה בעומר. מחדר הכניסה נכנסים לעוד חדר שינה שגם בו רהיטים מדהימים, כולל מכתבה ומתלה בגדים מעוצב, חדר אבטיה ענקי ובו מחמם מגבות. כאשר פונים ימינה מגיעים למטבח ובו גם מוצבים ארונות רשת כמו פעם, שידה עתיקה ומדפים שקועים בקיר.

הקומפלקס הזה היה יקר, אבל לקחנו, בטח שלקחנו ומיד התיישבנו ליד שולחן האוכל לאכול את הביצים הקשות ותפוחי האדמה שבישלנו עוד בקומלי. גור ואני יצאנו לסיבוב בעיר וקניות והילדים נשארו בביקתה.

ירדנו למטה לכיוון העיר, בכביש התלול, משני צידנו עצי ענק ומידי פעם בתי אבן מדהימים. כשהגענו לעיר נכנסנו לכמה מכולות קטנות שלמרבה הפלא החזיקו דוכן שוקולד תוצרת בית במגוון טעמים. בעצם מגוון הטעמים היה רק בשלטים הקטנים שלפני ערמות השוקולד. גור קנה פיסה מכל סוג ואז התברר שהכל אותו הדבר, אבל בכל זאת נחמד.

המשכנו וגילינו רחוב קטן עם חנויות קטנות לתיירים. נכנסנו לחנות עתיקות ולחנות המוכרת פרטים שונים המיוצרים באזור בעבודת יד – בעיקר ריקמות וסוודרים. המשכנו ומצאנו גם את החנות האורגנית שסיפרו לנו עליה ובה גור קנה מספר סוגי סוכר. אני, שאפתי לסופר מרקט מערבי ואנשים ברחוב הפנו אותנו לאחד כזה.

בסופר קנינו פסטה וגולת הכותרת – נ ק נ י ק י ו ת.

כשחזרנו אחר הצהריים, ירון היה נחוש בדעתו להדליק את האח. התאמצנו לשכנע אותו שעדיין חם ולא כדאי להדליק את האח ולבזבז את העצים (שעלו לנו הרבה). בסופו של דבר השמש החלה לרדת וירון ואני התחלנו לאסוף זרדים ולנסות הדליק את האח.

לקח לנו הרבה זמן וגפרורים ורק מעיין שנחלץ לעזרתנו (בהתלהבות שהוסוותה היטב) הצליח. את הערב בילינו מול האח, מתכרבלים ומביטים בלהבות.

שחם החליט לצלות את הנקנקיות על האש, ולכן את חלקן אכלנו מבושלות והשאר צלויות.

בלילה הילדים נשארו לישון בביקתה וגור ואני עברנוו לישון בחדר הגדול שבבית. בעצם רק ירון ישן, שאר הילדים גררו את הכורסאות אל מול האח ובילו ערב ולילה ארוכים במשחק פנטסיה (נדמה לי בנושא אפל כלשהו), מתלהבים מהלוקיישן המושלם.

החדר הגדול בו גור ואני ישנו היה קר וטחוב – דבר שהסביר את עיסוקו של האיש על הגג. המזרון היה רך מידי וכאשר שכבנו במיטה, שקענו מיד במרכז כמעט לתנוחת ישיבה. בעיקר היה לנו קר נורא. הכרית של גור נורא הסריחה והוא נאלץ לחפוף את הראש כי ממש אי אפשר היה להיות לידו.

בסופו של דבר, החלטנו לעבור גם לביקתה. העברנו את המזרונים מהחדר הגדול לביקתה והאישה פרשה את כל השמיכות והכריות לאוורור על הדשא.

בבוקר, ירון התעורר בהתלהבות ליום חדש של אש באח, ולאחר מחאות קלושות שלי, הוא כמובן ניצח והדלקנו שוב את האח. מעיין הצטרף לאש והשאר ישנו עד מאוחר. היות ואי אפשר היה לשכנע אותם לזוז מהביקתה, גור ואני יצאנו לסיבוב בעיירה ולקניות.

 

 

קומלי – חבילות לתיירים

קומלי מתאפיינת בארגון יוצא מן הכלל של עסקי התיירות שבאזור. נזיר באבו-סוכן הנסיעות המהולל, שלא התייאש מלשכנע אותנו לרכוש חבילות תיור דרכו הוסיף להגיע אלינו מידי ערב עמוס בברושורים שהציעו: סיור ג'ונגל, הליכת טבע, מעקב אחרי טיגריסים במשך לילה שלם, טיול יום עם ג'יפ, מופע קטקלי, מופע לחימה מקומי, סיור לחוות תבלינים, סיור למפעל תה, רכיבה על פילים, רחצה עם פילים, מסע שבטי.... וכנראה עוד שאינני זוכרת.

בסופו של דבר, לקחנו סיור לחוות פילים כולל רכיבה, האכלה ורחצה איתם ולמחרת סיור למפעל תה וחוות תבלינים.

אחרי יום ביתי למדי בו ירד גשם ונשארנו בדירה, יצאנו לחוות הפילים. בחצר עמדו מספר פילים שנראו חביבים למדי. ירון ואופיר עלו על פילה אחת ויצאו לסיבוב במטע קוקוס כשאנחנו רצים אחריהם.

לאחר מכן, הביאו המטפלים מגש עם בננות ועלי קוקוס וכולם האכילו אותה.

ירון: אני נתתי לה אוכל והיא לקחה אותו עם החדק והכניסה לפה, האחים שלי שמו לה את האוכל ישר לפה, אני לא הגעתי וגם פחדתי שהיא תאכל לי את היד.

אחרי שהאכלנו את הפילים, המשכנו לאזור הרחצה שלהם. שחם ואני מחינו על העובדה שזהו שואו לתיירים, אבל התברר שהפילים באמת אוהבים להתרחץ ורוחצים אותם בכל מקרה אם יש תיירים או לא.

חיכינו ליד בריכה ריקה ואחרי זמן מה הגיעה פילה ענקית. היא הרימה רגל אחרי רגל , נכנסה לבריכה ונשכבה. אחד מהעובדים פשט את רוב בגדיו והורה לאופיר וירון להתפשט גם. העובד, הרטיב את הפילה בעזרת צינור והתחיל לשפשף אותה בעזרת החלק הפנימי של אגוז קוקוס שתפקד כמברשת קשה. אופיר קיבל גם הוא מברשת כזו וקירצף את הפילה. ירון עדיין עמד בחוץ, מהסס להיכנס גם. הפילה היתה ענקית יחסית אליו. העובד היה אומר מידי פעם מילה זו או אחרת והפילה היתה מרימה רגל, או מורידה אותה מדהים, היא הבינה הכל. אופיר טיפס על גבה והמשיך לשפשף את עורה הגס. בסופו של דבר הצטרף גם ירון שקירצף את הציפרניים של הפילה בכף רגלה שהיתה גדולה כמעט כמו חצי ממנו.

ואז, כולם התרחקו, הפילה לגמה מלוא החדק מים והשפריצה אותם לאחור על אופיר, מספר פעמים. לאחר מכן גם ירון עלה וקיבל גם הוא מקלחת – צוהל כולו.

אופיר וירון התנגבו והתלבשו ויצאנו כולנו לעבר הכפר של בני השבטים שחיו בעבר בתוך השמורה. שבטים אלו שהיו ציידים ומלקטים, הוצאו מתוך השמורה ויושבו מחדש בשוליה. הדרך עברה ליד אחו גדול וירון ומעליו התנשאו גבעות מיוערות. בפינה היתה חורשת בקבוק מרשימה. כשהגענו לצריף בו ישב המדריך הילדים החליטו לחזור למלון וגור ואני יצאנו לסיור בכפר.

הכפר בנוי מתערובת של בתים קטנים הבנויים מעשב המטוייח בבוץ ומבתי לבנים. התברר שהממשלה בונה מספר בתי בטון בשנה והתושבים אמורים לעבור אליהם. כששאלנו מה הם מעדיפים – אמר המדריך שהם מעדיפים את הבתים המקוריים כי בבתי הבטון חם מאוד. הבעייה שהממשלה לא מרשה להם לבנות את הבתים שלהם, היות והם קוצרים את העשב שממנו הפילים ניזונים.

המדריך שלנו שתק רוב הדרך. הוא הלך ואנחנו בעקבותיו בין הבתים הקטנים, בין עצי האלמוגן והבטל שעליהם טיפס פלפל שחור. רק כאשר יצאנו מהחנות הקטנה והאפלה בה שתינו תה ואכלנו לחמניות קטנות בעודנו יושבים על גבי מיטה קלועה בין שקי הפלפל, הוא סיפר לנו על המלך.

השבטים מונהגים על ידי מלך (שגר בכפר אחר) והוא זה ששופט ומארגן את המסיבה השנתית לאחר קטיף הפלפל. המלך לא נבחר אלא זהו תואר העובר בירושה ל - בנה של אחותו. לשאלתי מה קורה אם אין למלך אחות ? עונה המדריך: תמיד יש אחות. ומכאן והלאה אנחנו שואלים והוא עונה ומספר על תרבות שלמה השונה לחלוטין מהתרבות ההודית. הדת שלהם אינה הינדו אלא דת פאגנית והאלים הם אלי הטבע הקיימים בכל. בשבטים יש קאסטות אבל הן רק מן תתי שבטים שבעיקר נועדו להסדיר את ענייני הנישואים. לכל תת קאסטה יש את האל שלה. יש את תת קאסטת הנמר ויש את הדב, הנחש ועוד כאשר הסגידה היא לא לדמויות או פסלים. מערכת הנישואים גם היא מעניינת. זוג המעוניין להתחתן (דבר הנקבע בעת המסיבה השנתית) מתחלף בבתים. החתן המיועד עובר לגור עם הורי הבחורה ולהיפך. המטרה היא לבחון איך בני הזוג מתפקד. העניין הוא, שלא כמו ההודים ששם הגבר נשאר לגור עם אימו והאישה מצטרפת למשפחת הבעל, דבר הגורם לגברים לא לעבוד אלא להסתמך על ההון המשפחתי. אצל בני השבטים בני הזוג גרים בבית לבד ולכן הם צריכים להוכיח שהם יכולים להסתדר לבד והגבר לפרנס. הוא ניסה להסביר לנו עם מי מותר לו להתחתן ועם מי לא. כנראה שתת קאסטה הקרובה לו מבחינה גנטית אסורה ומותר לו להתחתן רק עם בני תת קאסטות מסויימות. מי שקרובה לו נחשבת אחות ולכן אסורה בחתונה. התרבות היא מטריאכלית ותת הקאסטה נחשבת לפי האם. היינו מוקסמים ושאלנו עוד ועוד. כשהסתיים הסיור, נפרדנו מהמדריך וחזרנו נרגשים לעיר.

בערב, הילדים כולם הלכו לראות הופעה של אומנות לחימה מקומית הייחודית לקרלה.

ירון מספר:הגענו לבית בו היתה ההופעה, היו הרבה כסאות וממש טיפה אנשים היו באולם. אבל, מסביב ללוחמים היתה רשת בשביל שבטעות לא ישימו לנו חרב בעין. דבר ראשון, שני לוחמים השתחוו אלינו ואז ברכו את החרבות, הם היו ממש ערומים רק עם תחתוני בוקסר. ואז הם התחילו את הקרב. הם רצו ונתנו מכה וקפצו כל אחד לצד של היריב ואז הם קפצו אחד על השני ונתנו מכה בשתי החרבות שלהם – אף אחד לא ניצח. אחרי זה, עוד שני שחקנים ברכו את הכל, אבל היה אחד עם מקל ואחד בלי כלום. אז קודם כל – הם רצו אחד לשני, ו.... הזה עם המקל נתן לשני מכה שנראית ממש חזקה, אבל אני ידעתי שהוא לא עשה את זה באמת וזה היה חלש. ואז, הלוחם, זה עם המקל, קפץ על הזה בלי המקל ונתן לו מכה קטנה חזקה בעורף.ואז, הזה עם המקל ניצח. אחרי זה, היה חרב עם מגן והם נלחמו כמעט רק עם המגן. הרגשתי ממש מפוחד והמום אבל הקרב ממש עניין אותי. ואז, כיבו את האורות ואיש אחד הדליק שני מקלות ועשה כל מיני פעלולים עם המקלות. אחר כך הביאו עיגול עם אש ושמו מזרון ואז ארבעה-חמישה שחקנים קפצו דרך העיגול ואז כל סוף קרב הם השתחוו, והדליקו את האורות ומישהו עשה פעלולים עם שוט אחד, הוא השתחווה ומישהו הגיע עם שני שוטים ועשה פעלולים.

למחרת בבוקר אסף אותנו ג'יפ ונסענו לסיור בחוות תבלינים, מטעי ומפעל תה. יצאנו מקומלי בדרך מפותלת יפיפיה, הכל ירוק סבוך בין הרים מיוערים. בשלב כלשהו ההרים המיוערים התחלפו במדרונות מכוסים שיחי תה, שנראו כמו מברשות ירוקות המסודרות זו ליד זו ויוצרות שמיכת טלאים מרהיבה. היו מטעים צעירים ירוקים בהירים ומטעים מבוגרים יותר.

אחרי נסיעה של כשעה, הגענו לשערי מפעל שבפתחו חנות המפעל בה מכרו אריזות תה. נכנסנו בשער דרך מטע בו עסקו נשים בליקוט עלים לתוך שקים שהיו תלויים על ראשן. כאשר חלפנו דרכן הגישו לנו פרח עץ התה. לשאלתינו התברר לנו כי השיחים הקטנים היו למעשה עצים בני כמאה שנה, אשר קיצוץ העלים המתמיד משאיר אותם קטנים. שוטטנו עוד בשבילי המטע וכשהגיע שעת הביקור במפעל נכנסנו בחברת קבוצה נוספת שהיתה שם לסיור. בקומה העליונה צפינו במגשים מאווררים בהם פרוסים העלים הטריים לאידוי (טבעי), לאחר מכן הם מיובשים, מקוצצים ומסוננים לגדלים שונים וזהו, נארזים בשקים. את האריזות לשקיות התה, או לקופסאות הקטנות עושים רק במפעלי האריזה והמפעל הזה הוא מפעל ליצור התה הגולמי.

לאחר הביקור, חזרנו לג'יפ ונסענו חזרה לכיוון קומלי. חנינו ליד מה שנראה כבית פרטי ועל השלט היה כתוב – אברהמס. אברהמס מצויינת בלונלי פלנט כחווה שאפשר להגיע אליה לבד (ללא סוכן נסיעות), כך שהבנו שנזיר באבו (כפי שחששנו) אכן גזר עלינו קופון.

נכנסנו לחצר מקסימה, מלאה צמחים שרובם צמחי תועלת ותבלין.

היה שם בעיקר זנגוויל ופלפל שחור מטפס והיו פסיפלורות מטפסות על עצי ענק. הילדים שמחו ביותר לראות את עצי הקאקאו. טיילנו כשעה בחברת אברהמס במטע הקסום שלו. האדמה היתה מכוסה עלים ועשירה ואברהמס שמח ביותר לשתף את גור שגילה עניין רב ביותר. גור הכי התלהב מדבורי הבר הקטנות שגרו בכוורת עשוייה חרס. הדבורים נראות כזבובים קטנים, אולם הן דבורים לכל דבר המייצרות דבש שחור הנחשב בריא ביותר.

למחרת בבוקר, עלינו לג'יפ המפואר (פינוק אחרי הנסיעה המטלטלת מקוטיאם) שיקח אותנו לקודאי קנאל, אחרי פרידות קורעות לב וצילומים הדדיים עם בעל הבית ואשתו (אותם אפשר לראות בתמונות עומדים ומנופפים לנו לשלום ממרפסת הבית), בעודנו חולפים בסמטאות קומילי תהינו מה גרם למקום הקטן הזה להחרט בליבנו כאחד המקומות הנעימים, מסבירי הפנים והמרגשים בהם היינו, אולי זאת קרלה והממשלה הקומוניסטית שלה המאפשרת לאנשים לחיות בנוחות, ולארגן את חייהם ואת התיירות במקום. את התשובה נקבל בטאמיל נאדו.

שמורת פרייר – אולי יש שם חיות

שעת בוקר מוקדמת. 3 ילדים מנומנמים, אחד ישן לגמרי וזוג הורים המנסה בכל זאת לאתר חיות על גדת האגם על מנת להצדיק את העובדה ששלפנו את כולם מהמיטה בחמש וחצי בבוקר.

בלונלי פלנט כתוב שהסיכוי היחיד לראות חיות בשמורת הטבע פרייר הוא לשוט באגם המלאכותי, בשייט הראשון שיוצא בשבע בבוקר. הגענו בדקה האחרונה בזכות נהגי הריקשה שטסו את 2 הקילומטרים בין קומלי לשמורה. רצנו לשלם ועלינו בזמן לסירה שעגנה בתוך אגם מקסים בין גבעות מיוערות וגדות ערפיליים. התיישבנו על כסאות הפלסטיק בסיפון העליון מתרגשים מספארי השיט הראשון שלנו.

הסירה שלנו ועוד סירה גדולה ממנה יצאו לדרך בקול טרטור גדול. אני משערת שגם אם היו שם חיות שחשבו לרדת לאגם להרוות את צמאונן הן שינו את דעתן בשל הרעש.

נעצנו את מבטנו ביער הסבוך מסביבנו. סרקנו את הגדות המכוסות בעשב. הקשבנו בריכוז רב מעבר לטרטורי המנוע, נקטנו בראייה רחבה וראייה צרה וראינו רק את החיות הבאות:

3 שלדגים קטנים המכונים "קינג פישר" (על שם הבירה ההודית המפורסמת – או להיפך)

4 קורמורנים כולל קיניהם בראש עצים המבצבצים מהמים.

6 לוטרות שהשתובבו והציצו ליד הגדה.

2 ביזונים שרעו ללא הפרעה בעשב. מעיין זוכר כ-10 ביזונים אבל שחם טוען שהיו אלו אותם שניים.

4 אנטילופות ואח"כ עוד 3.

חזיר בר גדול.

4 לנגורים (משהו בין קוף לסנאי) על העץ.

הפקח שהיה איתנו על הסירה התאמץ גם הוא לגלות בעלי חיים אבל כל מה שהצליח להצביע עליו היו כמה שלדגים. בלית ברירה הוא נידב לנו מידע סטטיסטי על בעלי החיים בשמורה דבר שהוביל להצהרות הבאות:

מדריך: "בפרייר יש 16,000 איילים ו- 42 טיגריסים"

שחם: "זה אומר שיש כאן זן טורף של איילים...."

אמא: "או זן בלתי יעיל של טיגריסים...."

האמת המדעית: "ככל שעולים בפירמידת המזון מספר בעלי החיים יורד, כלומר, יש פחות טורפי על מאשר אוכלי עשב !"

היער היה מדהים, סבוך חשוך לגמרי. מידי פעם אפשר היה לראות עץ ענק עתיק מתנשא מעל שאר הצמרות.

כשירדנו מהסירה אחרי שעתיים, חלקנו מקטרים על בזבוז הכסף והזמן חזרתי לדירה עם אופיר,מעיין וירון ואילו גור ושחם נשארו וחזרו ברגל.

שחם: אבא עצר כהרגלו ליד כל עץ. עשינו סיבוב וירדנו לאגם קטן שלידו היו עקבות וצואת פילים. חזרנו דרך כל הג'ונגל ואז המשכנו עד שהגענו שוב לכביש בשלב האחרון רצנו ודילגנו בין כל גזעי העצים הכרותים ועקפנו את הגזעים מלאי הטחב, עברנו דרך שרכים ואחרי אפיק שעבר בו זרזיף מים בשלב מסויים עברנו ליד סכר גדול שהיה על הגבול עם טמיל נאדו. הסתכלנו בעניין על זקנה שחצתה את הגבול דרך שער עקום וגדר מתפוררת ושלט – "ברוכים הבאים לטאמיל נאדו". בשער ראינו פרח אדום גדול עם צורה מוזרה שהיה בצד השני של הגדר.. הגענו למלון ומסעדה יוקרתיים. שם עצרנו והורדנו את כל העלוקות מהרגליים ופסענו בחזרה למלון.

כשגור חזר הוא סיפר שכרטיס הכניסה (היקר מאוד) שלנו תקף רק לאותו יום ולכן כדאי לצאת לשמורה שוב והפעם ללכת ברגל. ירון שלא התלהב לצאת שוב, נשאר עם בעל הבית ששמח לשמש ביבי סיטר (אנחנו דווקא התלהבנו מאוד לבלות לבד...).

אפשר להיכנס רגלית לשמורה רק אם מלווים במדריך מקומי בסיור שנקרא "ג'ונגל נאטורל ווק". חזרנו לשמורה וירדנו לאוהל הסיירים. קיבלנו גרבי בד עבות, בהירות וארוכות שאותן לבשנו וקשרנו מעל לברך. המדריך שלנו (המשתייך לבני השבטים – תושביה המקוריים של השמורה) שאל לתחומי עניין מיוחדים וגור ביקש דגש על הצמחיים המקומית ושימושיה.

ירדנו לחוף וחצינו את האגם על גב רפסודה שאותה מושכים מצד לצד בעזרת חבל הקשור לגדה הנגדית. כשירדנו מהרפסודה נכנסנו ישר ליער. פסענו בין עצי הענק שחופתם התנשאה גבוה מעלינו והסתירה את השמיים. מתחתינו האדמה היתה כהה ורכה. מטפסי עבים טפסו על העצים סוחטים קריאת התפעלות מפינו והבטחה מצד המדריך כי יראה לנו גדולים מאלו. המשכנו ביער, מסביבנו עלו צלילי הג'ונגל כפי שהם נשמעים לרוב בסרטי הטבע מאחורי קולו הרך והחרישי של דיוויד אטנבורו. אופיר חייך ואמר: הבטחתם לנו ג'ונגל וקיימתם ! הצטרפנו לשאר שעמדו ליד מטפס ענקי. גילינו תילי תרמיטים ושביליהם המחופים בבוץ על גזעים של עצי ענק. אחרי כמה זמן כשדלגנו מעל פלג קטן נזכרנו בעלוקות ואכן הן התחילו לטפס על החותלות שגרבנו. הבנו למה החותלות בהירות, כי כך אפשר לזהות את העלוקות בקלות לפני שהן עולות למעלה. על האדמה הן נראו כמו אנקולים זעירים מתנועעים ומחפשים – דם !

בשארית הזמן חצי מתשומת הלב שלנו הוקדשה לאיתורן וסילוקן מהנעליים והגרביים. החצי השני של התודעה חיפש חיות, למרות שהייתי בטוחה לגמרי כי איני רוצה בשום פנים ואופן לפגוש עכשיו טיגריס כשאנחנו הולכים רגלית והמדריך שלנו מצוייד רק במקל. אבל שוב, לא היו שם חיות העולות בגודלן על פרפר. בתוך עץ עתיק חלול ראינו עטלף זעיר, המון נמלים וחיפושיות וזהו.

בלונלי פלנט מצאתי אחר כך משפט נחמד: "צוות השמורה מציע למטיילים להנות מהצמחייה שמסביב ומהרעיון שהיכנשהוא מאחוריה, חיות להן חיות הבר בשקט ובשלווה".

כשראינו קצת קופים, שאל גור את המדריך מה הם אוכלים כאן, כי הוא ראה רק קצת עצי מנגו. לאור הקופים הרבים שראינו החיים על האשפה של בני האדם ומה שהם גונבים הוא הסיק שהם אוכלים כמונו. המדריך התגלגל מצחוק וסיפר שבשמורה קיימים 1200 מיני צמחים הנאכלים על ידי הקופים. הקופים אוכלים את הצימוח הצעיר ואת הפירות שאת רובם אנחנו לא יכולים לעכל.

מאוחר יותר המדריך עצר ליד נקיק וקרא קריאות – ציפורים צבעוניות עמדו על השיחים ממול. במקום אחר בדרך ראינו טביעות ובטישות של חזירי בר אבל המדריך הסביר שאלו בעצם אנשים שחפרו על מנת להוציא שלשולים מהאדמה (לדייג כנראה).

בשלב מסויים הדלדל היער ויצאנו לאזור דמוי סוונה מכוסה בעשב ורוחש פרפרים. הלכנו לגדת האגם בתיקווה לראות את פילי הבר, אבל לא – גם הם לא היו שם.

השמש נעלמה מעבר לגבעות, פסענו בטור לאורך האגם בחזרה לרפסודה בשקט, בשקט.

קצת לפני שהגענו חלף נחש בדרך – אבל רק אני ראיתי אותו.

משכנו אלינו את הרפסודה ומשכנו את עצמנו חזרה לגדה הנגדית. החזרנו את החותלות והודינו למדריך שלנו.

כשחזרנו למלון, תוהים איך הסתדר ירון והאם הוא בסדר, מצאנו את שניהם בדירה אחרי שירון לימד את בעל הבית לשחק שש בש וניצח אותו.

קומלי – הדרך והבית

אחרי טלטולים בקוטיאם שהתגלתה כעיר מודרנית – אפשר היה לראות זאת לפי יריד הספרים שבדיוק התקיים בה ולפי המודעות על תערוכת כלבים.....

עלינו לאוטובוס שחשבנו שהוא אוטובוס תיירים ודי מהר התברר כאוטובוס מקומי (אוטובוס תיירים יוצא מנקודה א' ועוצר רק כאשר הוא מגיע לנקודה ב', אוטובוס מקומי המכונה לוקל בס יוצא, כשהוא עמוס באנשים וכל הדרך לנקודה ב' עוצר בכל פינה אפשרית ובלתי אפשרית, מוריד ומעלה אנשים בצורה כזאת שהצפיפות בתוכו נשארת קבועה פחות או יותר). לאוטובוס שלנו לא היו חלונות אלא פתחים גדולים, מאוחר יותר כשהיה לנו קר התברר שמעל הפתח קיים תריס שאפשר להוריד אבל אז לא רואים בכלל את הדרך. מאוחר יותר כשהיה לנו קר היה גם חשוך ובמילא לא ראו את הדרך.

כשיצאנו מקוטיאם, הדרך החלה להתפתל כלפי מעלה דרך מטעי עצי גומי ובתים מפוארים. הבתים התאפיינו בסגנון פרוורי יוקרה אמריקאים, היו צבועים בצבעים שונים עם הרבה מפלסים וגינה מעוצבת שהשתרעה משני עברי כבישי גישה רחבים. שוב, התחושה היתה שאנחנו לא בהודו ואחרי שחלפנו על פני עשרות בתים כאלו, שאלנו את השכן שלנו לספסל האוטובוס מה הסיפור.. הבחור סיפר שאנשים יוצאים לעבוד בחו"ל בעסקי מחשבים וחוזרים עם הרבה כסף ובונים לעצמם בתים כאלו כמו שראו בארצות הברית בפרוורי קוטיאם.

מטעי הגומי התאפיינו בעצים גבוהים כאשר לכל עץ צמוד מיכל פלסטיק קטן והם חבושים. הם הזכירו לנו כלבים שחבשו להם צווארון הגנה כדי שלא ילקקו את הפצע שלהם. גור סיפר שהמקומיים חורצים כל פעם חריץ חדש בקליפה מילימטרים ספורים מהחריץ הקודם וכך אוספים את הגומי.

כאשר הגענו לאזורים גבוהים יותר בהרים ירד הערפל והצמחייה נהייתה מגוונת. שרכים עצומים ומטפסים יצרו סבך מרשים. החשיכה ירדה ואנחנו המשכנו בנסיעה בין עיירות קטנות בהם ירדו אנשים ועלו.

לבסוף הגענו לקומלי. ברגע שירדנו מהאוטובוס, בעצם חלקנו אפילו לא הספיק לרדת, תפס אותנו איש אחד שיותר מאוחר התברר כסוכן הנסיעות המהולל והעקבי נזיר באבו (שהיה גם יושב ראש אגודת סוכני הנסיעות בקומלי). נזיר הציע לנו מלון משפחתי נחמד, לא רחוק מהרחוב הראשי והשמורה וטען כי יש שם מטבח ומסעדה וטלויזיה והכל. בעקבות הנסיון האומלל בפושקר בה קפצנו על המלון הראשון שהוצע לנו, נטיתי לסרב. אבל היות והייתי עייפה ומותשת מהנסיעה, החלטתי לצאת לראות את המקום יחד עם שחם. הגענו לבית בשכונה שקטה. המלון היה בעצם דירת מגורים מקסימה עם שלושה חדרים, מטבחון ופינת אוכל תחומה באקווריום דגים גדול. החדרים מתוקים, מעוצבים וחדשים כאשר בכל חדר יש חדר אמבטיה נקי וגדול. מהר שלחנו את נזיר להביא את כל השאר וישבנו לחכות להם בחשיכה...

בדיוק היתה הפסקת חשמל. בעל הבית הבטיח שהחשמל יחזור בדיוק בשעה שמונה. ואכן החשמל חזר בדיוק בשמונה. אחר כך התברר שעל מנת לתעל את עומסי הצריכה, מדינת קרלה יוזמת הפסקות חשמל בכל עיר בשעה קבועה. זמן הפסקת החשמל בקומלי היה בין שבע וחצי לשמונה בערב.

מאושרים התמקמנו בחדרים החביבים. התברר לנו שאנו הזרים הראשונים שמתגוררים ב"הום סטיי" הזה שהיה חדש לחלוטין. עובדה זו גרמה לבעל הבית לכרכר סביבנו כל הזמן עם סיבה ובלעדיה. בעל הבית הוא איש צעיר עם שפם, בעל מבנה גוף גדול, שהיה לבוש דרך קבע בחולצת צווארון נקייה ומסודרת ועל מותניו כרוך בד משובץ המקופל באזור הירכיים בצורה שנראית כאילו הרגע יצא מהמקלחת. הבד המכונה לונגי, מהווה את הגירסה המקומית למכנסיים או להיפך. במשך כל תקופת שהותנו הוא הופיע בחדר האוכל, כביכול האכיל את הדגים, סידר את המטבח וכל הזמן התעניין ושאל אם אנחנו צריכים עוד משהו ? האם אנו רוצים שאשתו תבשל לנו ארוחת ערב ? ארוחת צהריים ? או ארוחת בוקר ? האם יש שיפורים שאפשר לעשות עוד בחדרים שיתאימו לזרים ? הוא טרח והביא לנו גז למטבח וכל ערב חיבר את תאורת החירום לחשמל כדי שתהיה מוטענת להפסקת החשמל.בלילה כשהיינו כבר במיטות נכנס לחדר להכניס את המכשיר להרחקת יתושים. לא היה לנו כל כך נעים להסביר לו ש"זרים" רגישים לפרטיות שלהם ולא נהוג להיכנס לחדרי השינה שלהם" כי הוא היה כל כך נחמד ורוצה לטפל בנו. הדבר נבע לדעתי גם מההבדל באורח החיים של ההודים. להודים אין חדר שינה או סלון והם לרוב חיים בחדר אחד בו הם ישנים.

הבנו שהוא מאוד מתרגש מהיותו בעל בית, כך ש"סבלנו" בחיוך את הטיפול בנו, וכן, הזמנו אידלי (מאכל מקומי מאורז מותסס) מאשתו וכשלא הצלחנו לחתוך את האננס או הקוקוס קראנו לעזרתם והם הגיעו חמושים בסכין גדול, פירקו את הקוקוס ונשארו לדבר איתנו 3 שעות.

התקופה היתה המתקפה בבומבי. בעל הבית היה מודאג וחלק איתנו את התרגשותו מן המעשה. בעצם, מעולם לא היה בהודו כזה פיגוע של חטיפת בני ערובה. התחושה היתה של כעס גדול ופגיעה בתדמית של הודו.

בקומלי גרים ביחד מוסלמים (גם בעל הגסט האוס הוא מוסלמי), נוצרים, הינדים בצורה שלווה והרמונית נראה תוך כבוד הדדי.

בסופו של דבר נשארנו שם הרבה יותר משתכננו, קצת בגלל השמורה אבל בעיקר בגלל הג'ק פרוט והמטאטא.

ג'ק פרוט הוא פרי ונראה שממש כדאי לאכול אותו מהר לפני שהוא יאכל אותנו. אופיר ביצע זאת בהתמדה ומוכרת הג'ק פרוט מעבר לגבול (עם טמיל נאדו), הופתעה לראות את גור שב וקונה ממנה את כל מה שהכינה מספר פעמים ביום.

קודם כל הג'ק פרוט הוא ענקי, הפרי הכי גדול שראינו בחיים (וגור ראה הרבה פירות בחייו). הקליפה שלו קוצנית כולה ותוכו לבן, רך ומתוק. את הגרעינים המצופים בסיבים טעימים לבנים אפשר לבשל ולאכול והם טעימים כערמונים.

לגבי המטאטא – היה שם מטאטא מערבי. מטאטא אמיתי עם ראש עטור סיבים קצרים ומקל !!!!

המטאטא ההודי מורכב מחבילת ענפים (כשמדובר במטאטא מדרכות) או מעשב מיוחד המאוגד בקצהו. במקרה הטוב מחובר לחבילה מקל קצר מאוד מפלסטיק. הטאטוא מתבצע על ידי כיפוף הגו וטאטוא – כנראה מכאן המונח "כיבוד הבית". אפשר לראות בכל הודו נשים מטאטאות את הרחוב או רחבת העפר לפני הבית במטאטא כזה. הבוקר מתחיל בטאטוא כל העלים והאשפה שהצטברה במהלך היום והלילה בפתח הבית והשבילים המובילים אליו ורק לאחר מכן מתחילים בשיגרת היום.

מי שמורגל במטאטא מערבי לא יכול להבין למה אי אפשר לחבר מקל לאגודת הזרדים בשביל שלא יהיה צריך להתכופף. בכל הבתים בהם גרנו נאלצתי לטאטא בסגנון ההודי, חוויה שוברת גב למדי. לכן תרועת השימחה עת מצאתי את המטאטא מאחורי הדלת במטבח העלתה חיוך על שפתי כל שאר בני המשפחה, ומי שלא ראה שמחת טאטוא ריצפה במטאטא אמיתי לא ראה שימחה מימיו..... אפילו היה שם גם יעה !

Backwater – יומיים על המים

26 נובמבר 2008

דמיינו לעצמכם סירה גדולה, ארוכה. הסירה סגורה בקירות וגג עשויים במבוק. בחלק הקדמי ישנו סלון עם כסאות קש מסביב לשולחן נמוך, מאחוריו פינת אוכל מפוארת עם שולחן זכוכית וכסאות עץ כבדים, על השולחן קערת פירות טרופיים. מסביב לסלון ספסלים. מסביבנו טורחים שני טבחים ונער סיפון אחד מפוזר.

מסדרון ארוך מוביל למטבח גדול מאובזר שבקצה האחורי ובו טורחים 2 טבחים על הכנת ארוחה מפוארת. במסדרון ישנן חלונות גדולים ובו שתי דלתות לשתי סויטות עם מיטה זוגית רחבה שמעליה כילה, שידה יפה וחדר אמבטיה צמוד לכל סויטה. על המיטות היתה אפילו מגבת וסבון (פעם ראשונה בהודו !). בקיצור – הילטון צף.

במפרץ חנו מעל ספינות מלון כאלו. עלינו על הסירה שלנו,שהתברר לנו שהיא מונעת במנוע דיזל ולא במוט במבוק. אחרי דיונים אתיים די ארוכים בהם התלבטנו האם בכל זאת להתחיל בשיט בסירה זו, או לחפש אחרת, היות וקראנו בלונלי פלנט שעל מנת לשמור על הסביבה מומלץ לשכור רק סירה המונעת בעזרת מקל במבוק. בקוצ'ין, ביליתי די הרבה בחיפושים אחרי ספינה כזו, ואכן הסוכנת בקוצ'ין הבטיחה בברושור וגם בשיחה כי הם עובדים רק עם ספינות ידידותיות לסביבה ללא מנוע ועם פנאלים סולריים. בסופו של דבר ויתרנו היות והספינות הגדולות, גדולות מידי להנעה במוט במבוק. לקחנו את התיקים, והתמקמנו בסלון הקידמי, מרגישים כמו מלכים ליום אחד, נרגשים מהחוויה הצפויה.

העובדים הניעו את המנוע ויצאו ברוורס צפוף מבין שאר הסירות לתוך מפרץ מקסים בתעלה רחבה, שסביבו חופים עטורי דקלים. במים סביבנו צפו איים של יקינתון מים, קורמורנים צללו, או עמדו ויבשו את כנפיהם וסירות בגדלים שונים שייטו מסביבנו. יצאנו לתעלה הראשונה – התעלה מוגבהת מסביבתה בסכרי אדמה שעליהם בתים, מעבר לבתים שדות אורז מוצפים. בעצם האנשים גרים וחיים על גדות התעלות שרוחבן הוא מספר מטרים מועט. הכניסה הראשית לבית היא ממדרגות היורדות אל המים.

בדרך חצו את נתיבנו מספר סירות צרות בהן יושב אדם אחד החותר במתינות במשוט בודד, פעמיים לימין ופעמיים לשמאל. סירה רעועה חולפת ובה שני זקנים, אחד חותר והשני שואב מים מקרקעית הסירה.

ירון עבר לסיפון ליד הקברניט (זה שמסובב את ההגה) בתקווה שיותר לו להשיט את הספינה ואכן כאשר הגענו לאגם הגדול הפתוח, הוא קיבל את ההגה ונהג בביטחון במשך כחצי שעה בה השתדל ללא הרף לא לדרוס את איי יקינתון המים.

ירון: כשקיבלתי את ההגה הייתי ממש נרגש. בהתחלה ממש ניזהרתי לא להתנגש גם באיי היקינתון וגם ביבשה שהיתה בכל הצדדים. בהתחלה הוא אמר לי באיזה כיוון לשוט ואז כבר התרגלתי והייתי ממש מבסוט לנהוג כזו ספינה גדולה בעצמי. לקח המון זמן על מנת שהספינה תפנה לכן כל הזמן היה צריך לחכות ואז כשהספינה פנתה התחלתי שוב לנהוג. זו היתה ממש חוויה על הסיפון.

חצינו את האגם שהוא בעצם ימת המים המתוקים הגדולה בהודו המשתרעת בין קוצ'ין בצפון לבין אלפוזה (המכונה וונציה של הודו). עצרנו בגדת האגם ליד חנות בה ניסו לשכנע אותנו לקנות שרימפסים. השרימפסים הגדלים באגם הם שרימפסי ענק וקברניט הסירה סיפר לנו בגאווה כי את השרימפסים הללו מייצאים לכל העולם. עמדנו נפעמים מעל הסל בו הוצעו לנו המפלצות הללו, תוהים האם לאכול אותם לפני שהם יאכלו אותנו. בסופו של דבר ויתרנו על התוספת והטבחים קנו רק את הדגים אותם יכינו לנו לארוחת הערב.

המשכנו לשוט הלאה ועצרנו בתעלה צדדית לארוחת הצהריים. בשתי הגדות חנו עוד ספינות מלון כשלנו והסירה שלנו נאלצה לבצע חנייה מורכבת כדי להשתחל למקום בגדה בדיוק לפני סירה אחרת שגם ניסתה לתפוס את החנייה. גור ירד לסיור בשדה האורז המוריק ואופיר טיפס מיד על עץ השיקמה הקרוב. צחקנו לעצמנו שבטח עוד מאט יגיעו גזלנים למכור לנו ולפני שסיימנו את המשפט עצר לידנו זקן בסירה רעועה וניסה למכור לנו שרימפסים, ובאמצע התעלה,חלפה לה סירה עם פרסומת לתה וקפה אורגניים ומיד הגיעה אלינו סירה קטנה עם המוצרים.

הגיעה זמן הארוחה וקיבלנו מבחר תבשילים מקומיים עם רטבי קוקוס, עוף ואורז. אחרי הארוחה ומנוחת הצוות, יצאנו להמשך השיט. הסירה פנתה לתעלה רחבה, בה שייטו עוד סירות מלון רבות כמותה, מהן קטנות עם חדר שינה אחד ומהן ענקיות – ארבעה חדרי שנה בסיפון התחתון, סלון מפואר עם כורסאות וספון עליון ובו שולחנות אוכל. נופפנו לשלום לאורחים ,הרבה זוגות שנראו בירח דבש, משפחות מורחבות שיצאו לטיול משותף, מעט תיירים זרים והרוב תיירים הודים. בנוסף, שייטו המון סירות פרטיות צרות וארוכות בגדלים שונים. הסירות הללו קרויות סירות נחש. כנראה הן בנויות כך כדי שיוכלו להיכנס לתעלות הצרות ביותר ולתמרן שם בקלות.

משני עברי התעלה הרחבה היו בתים ומעברם שדות האורז. מן התעלה הגדולה התפצלו תעלות קטנות יותר שמעליהן גשרים. לאט, לאט הבנתי שהחלום על שיט אינטימי בתעלות מחופות עצים לא אפשרי כל עוד אנחנו משייטים בספינת מלון ענקית היכולה לשוט רק ב"אוטוסטרדה". לאורך התעלות ישנם רציפים מהם אוספת המעבורת את הנוסעים, קיוסקים קטנים פונים גם הם למים.

ככל ששטנו יותר התחלנו להבין את צורת החיים על גדות התעלות: למעשה זהו מנגנון השקייה ענקי של שדות האורז. כל בית יושב על גדת התעלה, יש לו ירידה למים ולידה אבן עליה עושים את הכביסה (בשיטת החבטה), בצד, ישנו מעין סכר שאותו פותחים כאשר רוצים להציף את השדה, המים חולפים דרך החצר, ליד הבית הבנוי מעט גבוה על בסיס אבן, וזורמים לשדות. כאשר רוצים לשתול, שואבים את עודפי המים חזרה לתעלה. הסירה האטה וחנתה ליד אחד הבתים, השעה היתה כבר חמש וחצי. כאן אנו חונים לחניית לילה אמר הקברניט וגם החלום שלי על שיט חרישי בין הדקלים בחושך טבע בתעלה.

הסירה חנתה ליד בית פשוט ואני שנאחזתי בשרידי החלום לא ויתרתי וביקשתי שיזוז ויחנה במקום טבעי יותר ולא בפתח בית. אחרי ויכוחים בהם העובדים טענו שאסור להם לחנות במקום אחר פרט לזה, התברר לי שזה הבית של הדוד של בעל הסירה ולכן נוח לו לחנות שם ללילה ואולי זה גם מן הסדר כספי מסויים. לא ויתרתי ולכן הם ירדו, התירו את הסירה, הסתובבו חזרה עד שחנינו ליד שדה נחמד עם דקלי קוקוס וסדנת מלאכה קטנה בה שיפצו סירה גדולה.

ירדנו מהסירה כדי להספיק לראות את הכפר מהיבשה עוד לפני הלילה. נכנסנו פנימה מהשביל על הגדה בשביל קטן יותר ליד תעלה קטנה שהסתיימה בחצר פרטית, חזרנו והמשכנו ללכת, פנינו ליד קיוסק ומתחת לגשר לתעלה שהמשיכה עוד ואז חתכנו דרך שביל לכיוון השדות. היתה זו שעת שקיעה, שדות האורז המוצפים השתרעו מכל הכיוונים במרחב הפתוח שרק בשוליהם נטועים עצים. בין השדות ישנם סכרים מוגבהים ועליהם הלכנו. בהמשך פגשנו להפתעתנו את גור שבא לקראתנו. גור ומעיין נשארו לטייל ואופיר ואני חזרנו לסירה.

בחוץ כבר החשיך, מעל האופק המזרחי ראינו סערת ברקים ובתעלה לידנו עברו סירות צרות, אורות קטנים השתקפו בתעלה מהבתים ומעוד סירות מלון שחנו בצד. אכלנו ארוחת ערב מפוארת ופרשנו לישון.

בבוקר גור ואני התעוררנו מוקדם על מנת להספיק לשוט בסירה קטנה בתעלות מסביב. ניסינו להעיר את הילדים שיצטרפו אך ללא הואיל, הילדים סיפרו שהם נאבקו בכילה הקטנה כל הלילה, נאכלו על ידי יתושים וגם היה להם די חם והם רוצים לישון. אחרי מאבקים נואשנו ויצאנו רק שנינו עם זקן שהשיט אותנו בסירה קטנה וצרה דרך התעלה הגדולה לתוך התעלה הצדדית.

היתה זו שעת בוקר מוקדמת, גברים וילדים התרחצו במים, צחצחו שיניים, נשים וזקנות חבטו בכביסה באבנים על הגדה. מעל התעלה היה גשר עץ קטן, לא היה לנו ברור האם צריך להתכופף מתחתיו, אבל אז אדם אחד שהיה על הגדה משך בחבל שהיה שם והגשר התרומם. כשעברנו אותו הוא הוריד בחזרה את הגשר. התעלה הובילה לתעלה רוחבית אחרת בו שטנו בשקט, הסתובבנו וחזרנו לסירה.

כשהגענו העובדים כבר התארגנו לתזוזה חזרה לאלפוזה. מולנו חלפו סירות נוסעים עמוסות בילדים עם שלטים שציינו את שם המוסד – בית ספר יסודי, בית ספר תיכון וכדומה, היו אלו ההסעות של בתי הספר שאוספות ילדים מהמזחים בצדדים. הסירה לא ממש עוצרת אלא מתקרבת, מאיטה מעט, הילדים קופצים מהר והיא ממשיכה בדרך.

כעבור כשעה הגענו חזרה למעגן, הורדנו את הציוד ונסענו לעיר על מנת לתפוס את המעבורת לקוטיאם הנמצאת בצידו השני של האגם וממנה ניסע לקומילי.

מעבורת לקוטיאם 27 נובמבר 2008

כשהגענו לרציף, התברר לנו שהמעבורת יוצאת רק באחת עשרה וחצי. הסירה שנראתה כמו אוטובוס חבוט עם ספסלים וכסאות (דמויי כתר פלסטיק) חנתה כבר ליד הרציף. העמסנו עליה את הציוד ויצאנו בתורות לתור את הסביבה. קצת קניות של פירות כענבים מתוקים, קצת עוגיות וקצת בדי לונגי שהם הלבוש המקומי של הגברים.ירון רכש אקדח פלסטיק שהתפרק עד סוף השיט. לאט, לאט נאספו האנשים והמעבורת יצאה לדרך בצפירות רמות. יצאנו שוב לכיוון המפרץ והתעלות בשיט איטי ומזגזג בין הרציפים שעל הגדות..כל הזמן עלו אנשים וירדו מהמעבורת, בעוד היא לא עוצרת אלא מתקרבת לרציף, מאיטה ומיד ממשיכה הלאה. אישה עם תינוק דילגה בקלילות מהסירה למזח, 3 זקנים שעמדו על הרציף ולידם סלים עגולים גדולים סגורים מלמעלה, העבירו פנימה את הסלים ונכנסו אחריהם, משאירים אותנו תוהים מה יכול להיות בתוך הסלים הללו. עיט ענקי עמד ליד חנות ועד שתהינו אם לקרא מהר לילדים שיראו אותו המעבורת הפליגה הלאה. וכך הלאה, לוקחת מישהו בצד אחד של התעלה, חוצה לצד השני באלכסון מה ומוסרת מכתבים לדוורית שמחכה על מזח מקורה בצד השני.

ירון, שנהג כבר בהמון כלי רכב ביבשה ובים החליט שהוא צריך להשיט גם את המעבורת והתחיל עם הנהג. הנהג שישב במין תא קטן ליד המנוע ושלט במספר מנופים הזמין אותו וירון ישב שם והשיט את המעבורת. ברגע שהוא דיבר עם הנהג הוא משך את המוט והמעבורת שטה מהר ואז הנהג מהר האיט בחזרה.

כשהפלגנו הלאה התמעטו הבתים והאנשים. נותרו רק שדות אורז נרחבים משני הצדדים ומידי פעם נראה אדם בודד זורה משהו או עובד עם מעדר. לאט, לאט ראינו יותר ויותר ציפורים, עופות מים – קורמורנים ששטו בלהקות קטנות, חלקם צוללים וחלקם עומדים ומייבשים את הכנפיים, להקת ברווזים ענקית שצבעה את השדה בצד. אנפות, שלדגים צבעוניים ממספר מינים.

כשנכנסנו לפאתי קוטיאם התחילה להופיע אשפה בתוך המים, אחר כך חזרו הבתים והאנשים – איש אחד לבוש יפה אסף את שקיות הקניות מתחתית הסירה הקטנה שלו ונכנס לבית די מפואר, מישהו התחרה עם אופנוע במעבורת.

מולנו הופיע גשר גדול ואיש אחד שעמד בצד התחיל למשוך בחבל עד שהגשר התרומם והמעבורת עברה מתחת. משייטת הלאה עד למעגן בו ירדנו – כולנו, פרט לירון שמשום מה רצה להמשיך לשוט. לנו לקח יומיים לחזור להרגיש יציבים על האדמה אחרי יומיים במים.

קוצ'ין

יום שני 24 נובמבר

מחלונות הרכבת נשקף נוף רטוב, ביצות, תעלות, גשם. החורשות בצדדים כללו כבר כשלושה מיני דקלים ולא רק דקלי קוקוס ולבתים היו גגות מוזרים כמו פגודות. כשיצאנו מתחנת הרכבת בארניקולם על מנת לתפוס ריקשה לפורט קוצ'י ירד גשם קליל, לקחנו 2 ריקשות ויצאנו לפורט קוצ'י שהיא העיר העתיקה והאזור התיירותי. הלינה באזור היא בעיקר ב"הום סטיי" שזה כמו צימרים באירופה רק בלי הברקפסט.אחרי די הרבה זמן וביקורים בבתים עתיקים משופצים להפליא ומטופחים בהם לא היה מקום, מצאנו שני חדרים בבית כזה חדש ונקי שנקרא חברון. השעה היתה כבר צהריים וחיפשנו מסעדה. אחרי די הרבה שיטוטים מצאנו דהבה מקומית וקיבלנו ערימה של מה שנראה כמו מלווח והוא הפארטה/צ'אפטי המקומי. גור וירון חזרו למלון ושחם, מעיין, אופיר ואני יצאנו בחזרה לארנקולם במעבורת על מנת לקנות למעיין את מתנת יום ההולדת שלו נגן אם,פי 4. כאשר ביקשנו מנהג הריקשה לקחת אותנו לחנות אלקטרוניקה לא תיארנו לעצמנו שנגיע לפאתי רעננה. ברחוב צדדי שכנו להם מספר בניינים עמוסים בחנויות אלקטרוניקה שנראו כאילו הם עומדים באחד מאזורי התעשייה באזור גוש דן. אחרי סריקה של כחמש חנויות שבעיקר התמחו ברמקולים ועוד כמה חנויות שהתמחו בחלקי חילוף לטלפונים סלולריים המשכנו בחיפושנו. עוד חנות מחשבים שלחה אותנו לאזור אחר בעיר. כשהגענו לאזור הוא נראה לנו מוכר ואכן הגענו חזרה למקום בו ירדנו מהמעבורת. מעיין התפשר על נגן פשוט שמתאים לצרכיו, תפסנו את המעבורת חזרה לפורט קוצ'ין בדקה האחרונה וחזרנו למלון. בדרך ראינו את גור על אופניים, בדרך להכרות עם האזור לאחר סיבוב עם ירון לאורך החוף.

גור: נסענו על אופניים לאורך הטיילת וראינו המון יקינתון מים יבש שנסחף מכל תעלות המים והנהרות באזור וברגע שהוא מגיע למים המלוחים הוא מת. חיפשנו חוף שאפשר להיכנס אליו והסתבר שכל חזית החוף לאורך קילומטרים תפוסה על ידי בסיסי צבא ומוסדות ציבור ואין גישה לחוף. מצאנו פרוייקט דיור לדייגים ובו בקתות זעירות. נכנסנו בין הסמטאות ומצאנו חוף דייגים ענק, ברוחב 5 מטר, מסריח ובו המון סירות וערמות של צדפים יפים אותם זורקים הדייגים, ערמות של דגים מסריחים וחתולים מאושרים. בסך הכל פינה די מדכאת. הלכנו די לאיבוד וכשאיבדתי את התיקווה אחרי שנפלתי לאותו בור שלוש פעמים, עצרתי אוטוריקשה, העלנו את האופניים עליו וחזרנו למלון.

ירון נשאר לשחק כדורגל במגרש שמתחת למלון. במגרש היו כמה עצי ענק מרשימים ביותר, שערים קרועים והמון ילדים ונוער משחקים כדורגל וקריקט.

גור: כל פורט קו'צי הוא רחוב ראשי אחד או שניים ורואים שהתהילה של המקום היא הרחק מאחוריו. ישנם הרבה מבנים גדולים ומפוארים אבל מזוהמים ומתפוררים. בשלב כלשהו התחילו חנויות סיטונאיות, למשל חנות שבה מוכרים רק פלפל חריף, ערימות, שקים, ארגזים, שוקלים אותם אורזים אותם – רק פלפל אדום. זה שליד רק הל, לידו רק פלפל שחור. יש גם חנויות מבריקות ונקיות בהם מוכרים את כל התבלינים באריזות לתיירים, אבל עדיין רואים את הסוחרים שבעצם מאז ימי קדם מגיעים אליהם מכל העולם על מנת לרכוש תבלינים.

ברחוב ראיתי שורה של גלריות מיוחדות ובקצה חנות אחת עם ריקמות בעברית ובאזור מבנה אחד שהוא בית כנסה.

בערב, יצאנו לאכול. בחיפושנו אחרי מסעדה נחמדה (לא דהבה) חלפנו על פני מגרש כדורגל בו נערכה תחרות ססגונית בין קבוצות נוער. ירון נצמד לגדר ולקח כמעט רבע שעה לנתק אותו. בקצה המגרש עמד עץ המפואר ביותר שראינו, העץ מכונה עץ האם והוא עומד שם מתקופת הפורטוגלים, עמדנו קצת לידו בהערכה והמשכנו לכיוון החוף בו מוצבות רשתות דיג מיוחדות סיניות. הרשתות קבועות לגדה מחוברות למתקן גבוה והן יורדות לתוך המים עם מנוף ומועלות במשיכת חבל.

עזרנו לדייגים למשוך את הרשת בו נלכדו מספר מועט של דגים. לאחר מכן בחרנו כמה דגים מדוכן סמוך והלכנו למסעדה בו יבשלו אותם עבורנו, המסעדה התבררה כיזמות חברתית שבה העובדים הם הבעלים (חבורה צעירה ונמרצת) ועשרה אחוזים מהרוחים נתרמים לפרויקט קידום החינוך באוכלוסיות מעוטות יכולת. חזרנו לגסט האוס, חלצנו את הנעלים והסנדלים במרפסת והלכנו לישון.

בבוקר הם לא היו שם, נותרו רק הסנדלים של ירון והקרוקס של אופיר. הסנדלים שלי, של גור והנעלים של שחם נעלמו. אחרי שוידאנו שבעלי הבית לא ניקו את המרפסת והעבירו אותם למקום אחר ואחרי שסרקנו את כל החצר בתיקווה שהם נפלו, או שאיזו חיה העבירה אותם למקום אחר – נאלצנו להודות בעצב רב שגנבו לנו את הנעליים. אנחנו ששהינו במקומות היותר מוזנחים של הרפובליקה, בבקתות קש ומלונות מעופשים, גנבו לנו את הנעליים בפרבר מטופח סטייל נווה צדק בקוצ'ין שאפילו היו בה המון יהודים פעם ולהודים בארץ קוראים קוצ'ינים.

בהמשך הבוקר השכן במרפסת השכנה סיפר לנו כי בלילה שמע משהו כבד שנופל או יורד מהעץ לצד הבית.

יצאנו לקנות סנדלים לגור ולי. שחם יוכל סוף סוף לאוורר את הרגליים שלו ולהתחיל לנעול סנדלים, נעלי הרים נקנה לו כבר בנפאל.

גור מצא סנדלים מיד אבל אני לא, הנשים בהודו נועלות רק צ'אפלים שאלו כפכפי אצבע או סנדלים מהודרות. חזרנו לאסוף את הילדים ונסענו לראות את הארמון של הראג'ה של קוצ'ין. פרט לציורי קיר מהרימיאנה לא היה שם מרשים ביותר, אולי אפיריון קטן מפואר. חצינו את הכביש וישבנו לנפוש בגן משחקים. ירון ילל שהוא עייף ורוצה לחזור למלון, לצערנו לא הקשבנו לו והחלטנו להישאר. בגן המשחקים שנראה שלא היה עובר את תקני הבטיחות של שנות השישים בארץ הוא התנדנד קצת על הנדנדה ואז עבר לקרוסלה שהיו לה קצת מושבים שבורים והיתה גם מאוד גבוהה. שחם סובב אותו ותוך מספר סיבובים הוא התעופף במלוא הכח הצנטרפוגלי והתרסק לאדמה. חבול ובוכה סחבנו אותו בחזרה לטיפול וחבישה במלון. הילדים נשארו לסיבוב בגלריות בסביבה. ניקיתי לירון את הפצעים וחבשתי אותו והוא נשאר עם גור לנוח במיטה.

אופיר מספר על הביקור בגלריות: ברחוב היוצא מהארמון היו גלריות רבות. ברחוב היו גלפי קוקוס שגלפו כל מיני קופים ופילים, עצרתי קצת להסתכל עליהם. המשכנו ברחוב והגענו לגלריית עתיקות ענקית היו בה כל מיני נשקים שהשתתפו במלחמות עתיקות – מחרב של ראג'ה משנה כלשהי ועד קדרות ענק עתיקות, עמודים וכלי זהב. הגלריה נראתה כמו חדר הנחיצות בהארי פוטר (חדר גדוש בחפצים ובו אפשר היה להחביא כל דבר). יצאנו והמשכנו לעוד גלריה שם ראינו פטפון עתיק עם רמקול בצורת אפרכסת ועל מנת להפעילו צריך לסובב ידית בצידו. כשניסיתי להפעיל אותו הוא פצח בסדרת צרחות וחריקות. בשלב מסויים החריקות התחילו לחזור על עצמן. לאחר מכן בעלת החנות באה והסבירה לי שהמכשיר לא פועל. הרחוב היה מלא בגלריות, עברנו כמעט בכולן. בכל גלריה היו דברים שונים מאותו הדבר. לבסוף, הגענו לאחת לפני הכי גדולה, שם היה אפשר לקנות גילופי עץ שהם קירות, דלתות, אמבטיות מקושטות, מזרקות ועוד. כמובן שאנו לא יכולנו לקנות דבר. המשכנו והגענו לעוד אחת שהיא היתה הכי גדולה. שם בכניסה, היתה הקדרה הי גדולה בעולם, אפשר לבשל בה פיל שלם, בעצם רק פיל הודי (פיל אפריקאי לא) ורק אם חותכים אותו. אבל היות ולא מרשים להם לבשל פיל, הם משתמשים בקדרה כבריכת נוי עם יקינתוני מים שברחו מהמפרץ וביקשו מקלט. למעשה הם קיבלו מלון חמישה כוכבים כי הקדרה מאוד מקושטת ומפוארת בגילופי מתכת יפים. בגלריה היתה גם סירה ארוכה מאוד, כמה עשרות מטרים שהיתה עמוסה בכל מיני תבלינים. המשכנו וראינו תיקרות מגולפות בעץ, הצוואר שלנו נתפס מרוב שהבטנו למעלה. התברר שיש מסעדה וגסט האוס באותו המקום. הגלידה היתה יקרה מידי, אבל העמודים וכל שאר חפצי היוקרה היו במחירים סבירים היתה לנו רק את בעיית הסחיבה שלהם. עברנו בעוד כמה גלריות קטנות ששעממו אותנו כבר, תפסנו ריקשה וניסינו לחזור, אך די איבדנו את הדרך. כשהצלחנו לחזור נשכבנו על המיטה ונחנו.

אני יצאתי שוב לשוק להמשיך לחפש סנדלים במסע מייאש להפליא שבסופו רכשתי קרוקס מזוייפים וורודים. מה שהיה מדהים זו הנחישות שבה המוכרים ניסו למכור לי סנדלים מידה 42 כשאני ביקשתי 37. בכל חנות מחזיקים בדרך כלל מספר דגמים ומידה אחת מכל דגם. במידה ויש לקוח שרוצה דגם אחר או מידה אחרת, הולכים לחנות השכנה שבדרך כלל מרוחקת כעשר דקות וחוזרים עם עוד זוג או שניים שבדרך כלל הם גם לא הדגם או המידה הדרושים, אבל הרי תמיד שווה לנסות.

בדרך חזרה המשכתי בבירורים לגבי שיט בתעלות המים בקרלה במלון צף. התאחדנו אחר הצהריים ויצאנו להופעת תיאטרון מסורתית הנקראת קטאקאלי. ממש בסמוך למקום בו התגוררנו שוכן המרכז לאומנות הבמה הממוקם במבנה מקסים. אופיר הלך לפנינו כדי לראות את תהליך האיפור המסובך.

אופיר: כל שחקן מאפר את עצמו ורק אחר מתלבש בכובע מסובך והמון בגדים. השחקן יושב על המחצלת ומסביבו אבקות בצבעים שונים אליהם הוא מוסיף מים ואז מצייר על עצמו. השחקן אותו ראינו צבע את הפנים בירוק, התחיל במצח, לחיים ואז התווה סימן במצח, השאיר סביב השפתיים פנוי ואת האדום שם עשה בסוף. הוא לקח פיסת נייר, הצמיד ללחי שלו על מנת לגזור מן מסגרת כזו, אחרי שמדד גזר, מדד שוב עד שהתאים באופן מוחלט ואז הדביק לפנים.

השחקנים שמשחקים את הרעים שמים איזשהו גרעין של צמח בתוך העפעף התחתון ואז הלבן בעין הופך לאדום. בסוף ההופעה הם מוציאים אותו.

כל השחקנים התאפרו בהתאם לדמות אותה הם שיחקו: ירוק לטוב, שחור ואדום הרע, צהוב/כתום – אישה.

ההופעה התחילה בסיום האיפור. המופע התחיל בהסברים על המופע, על התהליך הארוך של לימוד האומנות הזו, אחר כך עלה שחקן לבמה, לבוש כאישה ומאופר בכבדות. הקריין הסביר על השפה בקטאקלי, והשחקן הדגים את כל סקאלת הרגשות על ידי תנועות עיניים, פנים וידים. השליטה שלו בכל שריר בפנים ובגוף היתה מדהימה, כל שריר זז בנפרד, העיניים התגלגלו לכיוונים שאפילו לא ידענו שהם קיימים.

השפה בה הם מציגים היא שפת סימנים של ידיים, גוף, רגליים ופנים.

לאחר ההדגמה התחילה ההצגה שסיפרה סיפור מהמיתולוגיה ההינדית. היינו מרותקים. חוויית התיאטרון הזו היתה כל כך שונה תרבותית מכל מה שראינו מעולם, רק בסוף ההצגה כאשר הגיבור הטוב שפניו היו צבועים ירוק, והוא היה חמוש בצפרני פלדה אימתניות איתן שיסף כאילו את בטן הגיבור הרע המפחיד, כשהרים את ראשו פניו היו צבועות באדום (כנראה אבקה שהיתה שם ) והוציא משם את שערות הגיבורה, הבנתי שזה בדיוק הסיפור על וישנו שבתור גילגול האריה קרע את קרביו של השד הנורא. זה בדיוק אותו הסיפור שיש לנו במיתולוגיה ושירון מפחד מאוד מהציור הזה וגם נמשך אליו. מזל שירון נשבר לפני כן ועזב עם גור.

למחרת בבוקר, אספה אותנו מונית לנסיעה לאלפואזה בה נעלה על ספינה ונבלה יומיים בשיט.

מסע קייקים בחופי גואה

שחם: קמתי באור ראשון בחמש וחצי בבוקר. הלכתי לבדוק האם אבא כבר התעורר. כשראיתי שאכן, הלכתי לארגן את הקייקים, ירון הצטרף לקייק של אבא וחתרנו לדרך.

חתרנו לאורך החוף בכיוון צפון, שם ידענו שיש נהר הנשפך אל הים שיצר אזור ביצות עם מונגרובים ואפשר לחתור לתוכו. אני חתרתי בשקט מוחלט ואבא התעכב מאחור באחד האגמים והוריד את ירון שהתעייף וחזר לברנדון. בביצה היה שקט מוחלט, מים חלקים ורגועים בינות לסבכי שורשים, מסביב שיחים ועצים נמוכים שולחים את ענפיהם מעל המים, מתוך המים מבצבצים שורשים וענפים ועליהם עומדות ציפורי מים רבות. עברתי בטווח יד לשלדג הכחול המלכותי, קבוצת קורמורנים שחורים שיבשו את כנפיהם אחרי דיג הבוקר. נכנסתי לתוך סבך שורשי מונגרוב אחד והסתתרתי שם וצפיתי ביבשתנים (דג מצחיק שיכול לחיות קצת ביבשה). לאחר כמה דקות, הגיע אבא והצטרף אלי למסתור. בזמן שחנינו לסעודת בוקר, יבשתן אחד קפץ על הסירה והלך עליה בצורה מצחיקה בעזרת הסניפירים שלו, הסתכל על שנינו וקפץ בחזרה למים.

המשכנו לשוט בביצה, עברנו ליד מלכודות דייגים שהוצבו שם. חתרנו בכל הפיצולים וחיפשנו את מעלה הנהר, והגענו לסכר בלתי עביר. חזרנו באיטיות לים וחתרנו לכיוון אכסניית ברנדון (שם התגוררנו).הערנו את מעיין ואופיר ויצאנו שוב לדרך, הפעם עם שלושה קייקים (אני ומעיין כל אחד בקייק ואופיר ואבא בקייק זוגי).

הפעם חתרנו לכיוון דרום. אני ומעיין יצאנו ישירות לכיוון הים על מנת שמעיין יוכל לחוות את הגלים שיש מעבר למפרץ, אך הים היה שקט הפעם. אבא ואופיר חתרו לאורך החוף. בקצה המפרץ ישנו חצי אי ואחרי שעברנו אותו התגלו בפנינו עוד מפרצים וחופים.

מעיין: חצינו מפרצים על מפרצים בשאיפה להגיע ללשון יבשה שראינו באופק.

שחם: בדרך חלפו על פנינו דייגים שחלקם חזרו מן הדיג וחלקם יצאו אליו. במפרץ השני או השלישי אבא ואופיר התקרבו אל החוף. החופים האחרים היו פחות מתויירים מחוף פעלולים אבל עדין עטורים בהמון בקתות.

מעיין: לאחר מספר מפרצים שמענו מוזיקה מכיוון החוף זה היה "פינק פלויד". שאלנו את עצמנו למה לשמוע מוזיקה כל כך דיכאונית במקום כל כך יפה ורגוע, גם כל כך חזק. אנחנו שומעים מוזיקה כזו במקומות עצובים וכאשר החיים לא כל כך טובים.

שחם: אחרי המפרץ הזה, הקפנו חצי אי מסולע ומיוער שגלים התנפצו עליו באלימות. אני ניסיתי להתקרב לחוף על מנת לעלות עליו, אבל חזרתי בי כי לא היה שם שום מקום לעלייה בטוחה (בקיצור – היה מסוכן מידי). התרחקנו מחצי האי לכיוון הים הפתוח ואז קשרנו את הקייקים זה לזה ונחנו.

אופיר: אני ואבא שהיינו בסירה אחת,ראינו דייגים מרחוק בתוך המים. התקרבנו והם בדיוק העלו את הרשת. היו דגים שהיו מחוץ לרשת והם קפצו פנימה כי הם לא הבדילו האם הם בחוץ או בפנים. בזמן שהדייגים העלו את הרשת הם שרו תוך כדי (ההה באבא, סאי באבא......). המשכנו וחתרנו לעבר שחם ומעיין. כשהגענו וחברנו אליהם, אבא דיבר עם שחם ומעיין ואני קפצתי למים והתחלתי לשחות לעבר חצי אי סלעי שהיה רחוק. שחיתי ושחיתי, היה די מעייף, אבל בזכות חליפת ההצלה יכולתי פשוט לנוח ולצוף. המשכתי לשחות והגעתי לחוף עם הסלעים. הסלעים היו חדים מאוד ולכן שחיתי מסביב על מנת למצוא מקום בו אוכל לעלות וזה היה ממש לא קל. כשהגעתי לחוף, לא יכולתי שוב לעלות כי הכל היה מלא בסרטנים קטנים שהתרוצצו על החוף. החלטתי לחזור אל הקייקים אבל היתה בעיה אחת. הגלים שהתנפצו על הסלעים התחילו למשוך אותי בחזרה. התחלתי להתעייף אבל הבנתי שאם עכשיו אנסה לנוח אתרסק על הסלעים. שחיתי בכל כוחי לעברם וכשהגעתי למקום מחוץ לטווח הגלים נחתי קצת. אחר כמה דקות המשכתי לשחות, הגעתי ועליתי על הקייק. הם בדיוק סיימו לאכול והחליטו לצאת לדרך, אבל אני הייתי רק בתחילת המנוחה שלי ועדיין לא אכלתי ארוחת בוקר. ואז, אבא חתר ואני אכלתי מיזלי שהיה הדבר היחיד היבש, בעצם לא היה כל כך יבש והיה גם די מלוח.

מעיין: כשאופיר חזר, ראינו אותו מרחוק, וחיכינו לו. כשאופיר עלה הקייק של אבא המשכנו לחתור ביחד. המשכנו לחתור דרומה ושם היו עוד מפרצים קטנים ומפרץ גדול וריק. חתרנו שעה ארוכה ובקצה החוף היה שפך נהר גדול. חלפנו על פניו והקפנו את חצי האי שלו ואז אמרנו פה ננחת וחתרנו לכיוון החוף.

אופיר: בחצי האי הזה ראינו על אחד העצים – עץ מנגו ענק, קן ענקי והמון קופים. הקן באמת היה ענקי בגודל של בית ועיטים ישבו בו.

מעיין: כשהגענו למקום בו הגלים נשברים, שחם התהפך והוא איבד את הבד שהיה לו (בעזרתו קשרנו את הקיקים), שחם המשיך ועלה לחוף והזהיר אותי מהגלים, דבר שלא עזר כי גם אני התהפכתי, לי לא נאבד דבר וכשהגעתי לחוף גררתי את הסירה פנימה ליד הסלעים. אופיר ואבא הגיעו, בלי להתהפך וגררו את הסירה פנימה מאחורי הסלעים ואז ראינו אנשים, עצים ומאחור כפר.

גור: לפני שחלפנו על פני חצי האי ראינו בקתות מאחורי סכר אבנים וסירות דייגים ונראה כאילו אנחנו הזרים הראשונים שהגיעו לשם, הכל נראה מקומי לחלוטין, חף ממוערבות תיירים. התחושה היתה כשהלכנו עם הקייקים עלינו של מגלי ארצות, מגלי צפונות הודו. שהגענו לאיזשהו קצה, במיוחד לאור העובדה שאנשים לא ידעו אנגלית ולא מצאנו אוכל בשום צורה. היתה שם איזו מספנה קטנה, מסגר אחד, בדיוק הגיע אמבולנס, לא היה בדיוק ברור מה קורה שם.

אופיר: הלכנו לכפר ובדרך ראינו שיש שם באר יבשה. בעצם רצינו לראות את הכפר אבל בעיקר לאכול. שאלנו אנשים איפה אפשר למצוא אוכל והם הצביעו לעבר מסעדה כלשהי. אני הלכתי לבד והשאר גררו את הסירות. הלכתי ונעזרתי במשוט כמקל הליכה. במסעדה שאלתי אם אפשר להשיג אוכל והם ענו שלא, לכן ישבתי על הכסא שהיה שם וחיכיתי לכולם. כשכולם הגיעו ראינו שליד הכפר עובר הנהר (שאת השפך שלו ראינו) והוא ממש רחב. לא הצלחנו לאכול ובחיפושינו הגענו למסעדה ושם הכל היה יקר מאוד באופן מפתיע אפילו לגואה. יצאנו ממנה והחלטנו לשוט בתוך הנהר. גררנו את הקייקים בתוך הכפר לתוך הנהר. הסירות התחממו מהשמש והיה נורא לסחוב אותן ולשבת בהם. נכנסנו למים שהיו פחות מלוחים והתחלנו לשוט במעלה הנהר.באמצע קפצתי שוב למים והתחלתי לשחות לעבר אי מונגרובים שהיה באמצע הנהר. עליתי לאי שכולו היה ירוק מאצות, למעשה לא היתה שם שום יבשה, רק שורשים, גזעים ומים רדודים מעל. ראיתי שגם שם היו הרבה סרטנים, ממש זעירים עם צבת ענקית מקדימה. הסרטנים נפוצו לכל עבר כשעברתי שם. אבא החליט לא לחכות לי והמשיך לחתור. החלטתי לא לשחות אלא להגיע אליו בהליכה. אז הרגשתי כאבים איומים ברגליים. הסתכלתי וראיתי שבין האצות יש צדפות חדות, חדות, חדות בכל מיני צבעים – שחורים, אדומים, הדם שלי התפזר במים. חזרתי עמוק יותר לאי היכן שאין צדפות ושם חיכיתי קצת וניסיתי להקיף אותו בעומק, אבל שם הדרך היתה חסומה בהמוני הסרטנים. כלומר מצד אחד יש לי יער מונגרובים. מצד שני יש צדפות חדות, מצד שלישי יש סרטנים ואם אנסה ללכת אחורה זה יקח לי הרבה זמן לשחות אליהם וזה לא כדאי אז פשוט חיכיתי.

מעיין: אנחנו המשכנו לשוט ובאיזשהו שלב התחלפתי עם אבא, לקחתי את הסירה הכפולה וחזרתי לאסוף את אופיר.

אופיר: אני שמעתי את הצדפות החדות משפשפות את קרקעית הקייק והבנתי שבאו לאסוף אותי. אמרתי למעיין תודה ועליתי על הקייק. החלטנו ששחם ואבא יחתרו לבד להמשך הנהר שעבר גם מתחת לגשר גדול ואני ומעיין נחזור לפעלולם.

מעיין: אחרי שאספתי את אופיר והתחלנו לחתור ביחד, אחר כך הצעתי שנעשה תורנויות חתירה בהם כל אחד חותר עד שהוא מתעייף ואז נח. אני חתרתי הרבה יותר מאופיר שהיה עייף. ככה יצאנו מהנהר אל הים, היו גלים חזקים מאוד לכל הכיוונים והיינו חייבים לחתור ביחד על מנת לשמור על הזוית הנכונה כדי שהגלים לא יהפכו אותנו. כשהגענו לעומק הים עשינו תורנויות אחרות. לקח לנו כחצי שעה להגיע לשם וזה גם היה סוף החוף הארוך. אז, אני חתרתי לבד כמה מפרצים צפונה עד שהתעייפתי ואופיר חתר איזה מפרצון ואז כבר ראינו מרחוק את המפרץ שלנו וחתרנו במרץ.

אופיר: גם במהירות הזו זה לקח לנו כחצי שעה. וכל הטיול הזה לקח לנו כשש שעות.

מעיין: כשחלפנו על פני חצי האי שנמצא בתחילת המפרץ שלנו הסתכלתי על השעון והשעה היתה כבר עשרה לשתיים. אמרתי לאופיר, בו נראה אותנו עכשיו חותרים בכל המהירות שנגיע לחוף וננחית את הקייקים בדיוק בשעה שתיים. חתרנו ביחד בכל הכח והצלחנו לחצות את כל המפרץ ולהגיע חזרה לברנדון. גררנו את הקייקים, הורדנו מעלינו את חליפות ההצלה וחזרנו עייפים לברנדון.

גור: במעלה הנהר זו היתה הפעם הראשונה שבאמת חתרנו מסביב לאיים גדולים של מונגרובים. היו שם יערות שלמים של מונגרובים והיער הזה היה גם מנוצל – האנשים חתכו ואספו עצים להסקה (מאי שהיה באמצע הנהר). הסתבר לי שיש סוגים שונים של שיחים ועצי מונגרובים, בבק ווטר הקטן ראינו 3-4 מינים שונים. חתרנו במעלה הנהר וזה היה קשה מאוד. התחושה היתה שאנו חותרים נגד הזרם, מה שניחם אותי היא העובדה שהדרך חזרה תהיה קלה יותר. כל הזמן התלבטתי אם הגעתי לחצי הכח שלי או עדין לא. אבל גם לשחם וגם לי היה ברור שאנו די מותשים ושאנחנו צריכים לנוח ולכן לא התקדמנו הרבה, רק מספר קילומטרים בודדים. כל פעם ראינו מקדימה עוד עיקול ואמרנו שנעבור רק אותו. היתה שם מספנה וכשני אנשים בנו ספינה ענקית על ידי עיצוב גזעי עצים בציוד פרימטיבי מאוד. היה פשוט מרשים שעם שום כלים מרימים ספינה כזו גדולה. מה שבמיוחד שכנע אותי ששוה לחזור כי הנוף התחיל להראות כנוף חקלאי סטנדרטי. הסתובבנו והתחלנו לחזור וה י ה ק ש ה. הרוח היתה נגדנו, הגאות מולנו והיה אפילו יותר קשה מאשר להיכנס למעלה הנהר. הדרך נמשכה ונמשכה. יצאנו מתעלה אחרת ולא בזו שנכנסנו בה.

עליתי על האי שאופיר עלה עליו לפני כן (ונפצע), על האי היו שני אזורים – אחד מכוסה מים ובו סרטנים וצדפות פתוחות ועל ידו אזור יבש בו הצדפות סגורות. תקעתי מקל בדיוק בדיוק בגבול בקצה המים ועד שמצאתי מקל נוסף ראיתי שהמקל הראשון היה כבר באמצע המים – כלומר, היתה גאות מהירה מאד. כל זאת היה בעת שחיכיתי לשחם. כאשר הוא הגיע החלטנו לעלות על הדיונה בכניסה של הנהר לים.

מכיוון שהיו לנו רק שישים רופי קיוונו שנמצא מקום בו אפשר יהיה לאכול ארוחה בסכום כזה. הביקתה הראשונה שהיתה שם על החוף התבררה כדהאבה טעימה, זולה וחריפה שאנשים הולכים מאוד מטרים על מנת להגיע אליה. אכלנו שתי ארוחות אורז עם קארי ודג מטוגן ושתי הארוחות ביחד עלו פחות משישים רופי. (4 שקלים).

כסיימנו לאכול, עלינו על הקייקים וחצינו את הנהר. עלינו על חוף סלעי ומשכנו את הקיקים תוך כדי שאנחנו שורטים אותה נוראות בצדפות האלו (של אופיר). שוב, נראה שהגענו לחוף נידח בו אנו ראשונים. ניסינו לנוח, מה שהתברר כמשימה לא קלה היות וכל החוף היה מלא בחרה של המקומיים. מצאנו פיסה של כשני מטרים מרובעים שלא מסריח שם, הכל היה סלע ואז שחם תלש עלים והראה לי שאפשר לשים אותם במקומות שכואב. שמתי עלים על עצם המותן, הנחתי את הראש ונרדמתי מיד. השינה היתה עמוקה וטובה, עם רוח אחר צהריים קלה וקרירה.

התעוררתי לאחר זמן מה ערני לחלוטין, התיישבתי לעיינהן המשתאות של חבורות דייגים הודים שבדיוק יצאו מהנהר לדיג בים. הערתי את שחם בדיוק בזמן להציל את הקייקים שהתחילו לצוף במים וכמעט ברחו לנו.

יצאנו רעננים לפתח הנהר, מול הרוח העזה שנשבה בדיוק בפרצוף שלנו. אני חתרתי והתקדמתי אבל שחם חתר והתקדם אחורה. החלטנו לעלות לחוף ולגרור את הקייקים. השעה היתה כבר בסביבות ארבע-חמש. משכנו את הקייקים. אני קשרתי את הקייק לרצועות של התיק והיה לי נוח לסחוב. שחם הלך לדייגים וקנה מהם חבל. גמרנו לשתות בקבוק מים וקיפלנו אותו על מנת לרפד את הכתף מתחת לחבל.

המשכנו מספר קילומטרים ובדרך חלפנו על פני מלון חדיש. המשכנו עוד כשני מפרצים ואז קשרנו את הקייקים אחד לשני וניסיתי למשוך את שחם. נאבקנו בגלים הענקיים שמשכו אותנו כל הזמן בחזרה לחוף, ועוד לפני שיצאנו מהאזור בו נשברים הגלים החבל נקרע אבל שחם אמר שהוא בסדר.

חתרנו חזרה באסטרטגיות שונות – אני חותר קרוב לחוף ושחם עמוק יותר וכך נפתח ביננו פער מאוד רציני. כל הזמן דאגתי וצעקתי לו האם הכל בסדר והוא ענה שבסדר. החתירה היתה מאוד קשה ומאוד ארוכה אבל נהנתי מהשרירים החמים והמכווצים, מטלטולי הקייק ומהים.

מה שהיה מדהים שכשהגעתי למפרץ של פעלולם הוא פשוט לא נגמר, חתרתי וחתרתי וחתרתי והפסקתי ונחתי ולא נראה שאני מתקדם. בכניסה של המפרץ של פעלולם יש סלע עגול גדול ושם ישבה חבורה שנראה שעשתה יוגה והייתי בטוח שעירית שם, עומדת וצופה.

הצעתי לשחם שנחתוך ישירות לחוף ואז נלך לברנדון והוא סרב. חתרתי הלאה והגעתי עייף, מרוצה וצרוב מהשמש.

וכך מסתיים לו מסע הקייקים בהוכחה שאם שוכרים קייקים ל 12 שעות יש מה לעשות איתם. וגור טוען שזו הסיבה היחידה שעשו את המסע הזה – על מנת שזה ישתלם......

החיפוש אחרי דקל הקוקוס עם הזוית הנכונה – חוף פעלולים

יום חמישי, 20 נובמבר 2008

בדרך לחוף פעלולם סיפרתי לילדים בגאווה שהחוף שאנו נוסעים אליו בדרום גואה נחשב לחוף הכי יפה מבין החופים, ושהוא פחות מפותח מארמבול. אבל כבר כשהגענו לכפר וחלפנו ברחוב הצר העמוס בחנויות המטיילים עם אותם הבגדים בסגנון הודו-שיק, סוכנויות הטיולים והאינטרנט נעצו בי הילדים מבט מלגלג "כן בטח, פחות מפותח...". כשהמונית עצרה במגרש חנייה מסודר שבקצהו האחד היו אפילו מלתחות ציבוריות, משני עבריו "ביץ ריסורט" ומבין המסעדות נגלתה רצועת חול גם אני כבר התחלתי לתהות למה סחבתי אותנו מארמבול (שם כבר ידענו איפה המסעדות הטובות ואיזו חנות פתוחה בשבע בבוקר לקניות החלב). אבל אז אופיר הציץ ימינה מבעד למסעדה של המלון וקרא "אמא ! זה בדיוק המפרץ שדמיינת". ואכן, מצד ימין השתרעה רצועת חוף מקסימה עם דקלי קוקוס סבוכים ובקצה היה אי ירוק מקסים. בצד השני הרצועה הסתיימה בחצי אי מלא צמחייה. וגולת הכותרת עבור הילדים היו – קייקים שחנו על החוף וחיכו להם. בקושי אפשר היה לעצור אותם מלרוץ לחתור לאי. התיישבנו במסעדה בה גם איפסנו את התיקים עד שנמצא מקום ואני יצאתי לחיפושי הביקתה. החוף היה מלא מתחמים קטנים ובהם בקתות קטנות בנויות מדיקט שלא ממש הלהיבו אותי. אחרי הארוחה גור הצטרף לחיפושים ובסוף מצאנו בלב הבקתות בית אמיתי עם מטבח וסלון ופינת אוכל מפוארת – בעל הבית שקוראים לו ברנדון בנה את הבית אבל עזב עם משפחתו לגור במרגאו (העיר הגדולה) ששם ישנם בתי ספר טובים יותר לילדים (מכירים את הסיפור הזה כבר מאיפשהו?). למרות המחיר (יקר למדי) שמחנו על הבית אותו כינינו ה"ארמון 2" ואותו חלקנו עם זוג רוסים שקטים. בבית היה אפילו מקרר !

אחרי שהתמקמנו יצאנו מיד לים שכאן לא היה בכלל ים אלא בריכה – מים חמימים מלטפים, צלולים ושקטים. זוג שהיה בתוך הים לידנו שיחק מטקות. אופיר שצץ פתאום אחרי שהתעסק שעה ארוכה עם כוכב ים הצטרף אלינו ושכרנו 3 קייקים. גור ואני חתרנו באחד, שחם וירון בשנייה ואופיר בשלישית. יצאנו אל האי, הקייקים היו מדהימים, מעוצבים להפליא ומהירים. חשבנו להגיע לאי ולעלות עליו אבל כולו היה עטור סלעים ומיד מעליהם היתה צמחייה עבותה. חתרנו סביבו בין מפרצונים קטנים ויפים ויצאנו לים. החתירה בים היתה קשה, כאן היו גלים, אמנם קטנים אבל בכל זאת היה קשה לחתור. היה צריך לנווט בין הסלעים ולהתרחק מהחוף המצוקי. אופיר ויתר וחזר למפרץ. אנחנו ושחם המשכנו בחתירה עד שהגענו לגשר הסלעים שסגר את המפרץ מצידו השני, מעבר לו המים היו שוב שקטים. גור הוריד אותי ואת ירון בקצה החוף ומשם המשכנו ברגל. בדרך ירון פגש ילד עם כדור והצטרף אליו למשחק על החוף בין סירות הדייגים. גור ואני התיישבנו באחת מהמסעדות לשייק פירות. כשחזרנו וחברנו לשחם הופיעו זוג עם כרטיסי הזמנה למסיבת אוזניות בסגנון שנות השמונים והילדים שמחו והחליטו ללכת.

כבר כשיצאנו מהים שחם הצהיר שהוא רוצה לשכור את הקייק ליום שלם. בשביל מה לך ? שאלתי, אתה הרי לא יכול לחתור 12 שעות. איך שטעיתי.

הילדים חזרו מהמסיבה מאוחר ולמרות זאת, מוקדם בבוקר, שחם וגור יצאנו עם שני קייקים לסיור מוקדם. הם חזרו נלהבים ביותר. התברר שבקצה החוף ישנו נהר קטן שנשפך אל הים, הם שטו במעלה הנהר בין עצי המונגרובים באזור קסום להפליא- בק ווטרס קטן.

כשאופיר ומעיין התעוררו כולם יצאו למסע ארוך בים ממנו חזרו אופיר ומעיין בצהריים וגור ושחם בשקיעה.

ירון ואני החלטנו לנצל את שעת השפל של הים ולהגיע לאי ברגל. הים נסוג והשאיר עשרות מטרים בהם רחשו סרטנים, כוכבי ים ועוד המון יצורוני ים קטנים. בדרך התפעלנו משבלולים קטנים שעליהם מצויירות ספירלות בצבעים שונים. אספנו כמה וסידרנו אותן אחת ליד השנייה כדי שנוכל להתפעל, אבל אז הן התחילו להתחפר בחול, כולן ביחד ותוך שנייה נעלמו. כוכב ים אחד היה הפוך ועל מנת לבדוק אם הוא חי העברנו אותו למים וגם הוא התחפר מיד בחול. המשכנו ומצאנו גם המוני סרטנים קטנים שנכנסו ויצאו לתלוליות חול קטנות שכיסו שטחים עצומים לאורך החוף. אי אפשר היה ללכת על החוף בלי לדרוך עליהם ולכן המשכנו במים. עצרנו וניסינו להבין למה הם נכנסים ויוצאים כל הזמן ואחרי תצפית קצרה הבנו שהם נכנסים, חופרים קצת, מגלגלים את החול לכדור ודוחפים אותו החוצה. מידי פעם מגיע גל ואז הם צריכים לחפור את הכל מחדש.

בקצה החוף מול האי ידענו שישנו גשר סלעים. הגענו לשם ולא נראה לנו כל כך נוח לעבור כי חלק מהסלעים היו בתוך המים. אז ראינו מישהו שפשוט הולך בתוך המים ברגל אל האי והבנו שהמים רדודים מספיק וחצינו גם קצת ברגל וקצת בשחייה. הגענו לרצועת חוף זעירה שנחשפה בשפל שהייתה מכוסה בקונכיות לבנות ישנות. חזרנו דרך המים חזרה לחוף ובילינו את שאר הים בין המים לבית. מעיין ואופיר חזרו בצהריים וסיפרו על מסע ארוך ומתיש.

השמש התחילה לשקוע ואני התחלתי לדאוג. יצאתי ברגל דרומה לאורך החוף. החלטתי לטפס על הגבעה בקצה ומשם אוכל לראות הלאה. ידעתי שיש שם גם מפרץ יפיפה אותו רציתי לראות. לאורך החוף המשיכו המסעדות והבקתות, בקצה החוף עברתי מעל גשר וטיפסתי על הגבעה.. למטה אכן היה מפרץ מקסים עם מים בצבע טורקיז וסלעים. כשהשקפתי לים יכולתי לראות שתי נקודות זעירות נעות לכיוון צפון. היה נדמה שלאחת הנקודות היה כובע על הראש והנחתי שאלו שחם וגור החותרים את דרכם חזרה. רגועה יותר חזרתי חזרה כשלמולי במים הדמויות הלכו וקרבו. כשהגעתי חזרה לחוף של ברנדון פגשתי כבר בגור מרוגש מהמסע, שרוף מהשמש ומותש מהחתירה. שחם היה שרוף יותר ומיד הלך לנוח.

למחרת יום שבת,יצאתי עם גור מוקדם בבוקר לשיט בנהר הקטן. הכי טוב להיכנס אליו בזמן הגאות כי אז הסלעים והקרקעית מכוסים במים. ברגע שנכנסנו לנהר ועברנו מתחת לגשר הבמבוק עפף אותנו שקט, שאותו הפריעו חתירות המשוטים שלנו. מידי פעם חלפה ציפור מעל המים. באמצע אחד המפרצונים בלטו ענפים מעל המים ועליהם עמדה ציפור משונה, שחורה , שדופה למראה עם כנפיים פרושות. מה זאת הציפור הזאת ? שאלתי. נדמה לי שקוראים לה קורמורן והיא מייבשת את הכנפיים.... ענה גור.

עסקנו עוד קצת בשאלה, למה הקורמורן צריך לייבש את הכנפיים שלו ועופות מים אחרים לא ? כאשר התשובות האפשריות היו מידת הבידוד של הגוף, שכבת השומן על הכנפיים ועומק הצלילה ואז, החלטנו לוותר ולהמשיך להנות מהשיט. כשחזרנו אחרי חתירה נמרצת לאורך החוף בחזרה לברנדון, השעה היתה כבר שמונה. הילדים עדיין ישנו, מותשים מאתמול. חבורת האנגלים ישבה מנומנמת לארוחת בוקר. ויקי (אחת מהם) גרה בארץ בקיבוץ גניגר והיא מכירה את רזי... שוב, איזה עולם קטן.

במהלך היום בילה שחם בעיקר במנוחה. מעיין ואני ניצלנו כל רגע על מנת להיות כמה שיותר במים. ואופיר ערך את המצגת של הטיול בסלון הקריר. אחר הצהריים יצאנו גור ואני ברגל לאי, ממנו חזרתי בשחייה ארוכה וקשה נגד זרמי הגיאות.

יום ראשון 23 נובמבר בבוקר, היום האחרון שלנו בפעלולם. הרכבת תצא בשבע אחר הצהריים ממארגו, את החוף תכננו לעזוב בסביבות חמש. בבוקר ישבתי עם הקפה מול הים, מצטלמת מכל זווית אפשרית, עם חיוך מאוזן לאוזן. כשהתעוררו הילדים ניסינו לשכנע אותם ללכת ברגל למפרצים שבדרום, אבל רק ירון הסכים להצטרף.הלכנו שלושתינו לאורך החוף מאושרים, מצטלמים ליד כל דקל קוקוס מעניין, ליד הסלעים והסירות ובקתות העץ. עלינו על הגיבעה וגלשנו למטה למפרצון הכחול המבודד, קצת הולכים על החוף, נכנסים ויוצאים מהים.

לא סתם מתוארת החופשה המושלמת כחוף לבן, לבן, עם עצי קוקוס נטויים להם מעל לים, עם מפרצוני טורקיז ובקתות במבוק עם ערסלים.......