איך מגיעים לגואה כשאין מקום ברכבת

כשהבנו שאי אפשר למצוא מקומות ברכבת לבומבי ומשם לגואה. היה כבר מאוחר מידי. אחרי חצי יום באתר של הרכבת באינטרנט התברר לי שאנחנו ברשימת המתנה של מעל מאה בשתי הרכבות. יצאתי לאג'מר לנסות להשיג כרטיס בתחנה עצמה אבל אחרי יום מתיש בעיר עמוסה יחד עם נורית ועמידה בתור, התברר לי שאי אפשר להשיג מקום לרכבת לגואה עד דצמבר. ישבתי אצל סוכני נסיעות וגם הם לא הצליחו לעזור, אבל הציעו שניקח אוטובוס לסוראט שהיא עיר בג'וגארט מרחק של שעתיים שלוש מבומבי ואז ננסה להגיע משם לגואה. בבדיקה בספר התברר שסוראט רחוקה מבומבי כ -6 שעות, אבל לא היתה לנו ברירה ולקחנו את האפשרות הזו.

קנינו 6 סליפרים שהם תאי-מיטות בחלק העליון של האוטובוס וביום המיועד יצאנו בשעה שלוש וחצי לתחנה שהיתה אחרי אג'מר. הגענו בארבע והאוטובוס היה אמור לעבור בסביבות חמש וחצי. בתחנה פגשנו את שתי הצרפתיות שיצאו איתנו למסע הגמלים בפושקר. חיכינו בצד הדרך בדאהבה קטנה שאליה נוספו במהלך השעות עוד המון אנשים עם תיקים ומזוודות. כולנו חיכינו. אוטובוסים באו והלכו, לקחו חלק מן הנוסעים אבל אנחנו נשארנו יחד עם עוד מספר משפחות מוסלמיות מג'וגארט שהגיעו לאג'מר לארוע דתי שהיה שם.

בשעה שבע וחצי בערך הגיע האוטובוס שלנו, עלינו עליו וקיבלנו שתי מיטות כפולות ושתיים יחידות בסוף האוטובוס שזה המקום הגרוע ביותר בשל הטלטולים המורגשים שם ביותר. בהתחלה היה נחמד, הסבנו גור אני וירון בתא אחד, שחם ואופיר בתא השני ומעיין בעוד אחד. אפשר היה חצי לשבת חצי לשכב ובסופו של דבר ניסינו לישון – בלי הצלחה. האוטובוס הטלטל וקפץ והנסיעה היתה מסוייטת ביותר. כל מספר שעות היתה עצירה לשירותים ואוכל. נראה בשבל הטלטולים הצורך בריקון השלפוחית היה מוגבר יותר והסבל היה רב.

הבוקר הגיע, נסענו באוטוסטראדות גדולות, אזור מתועש ונראה שכל הזמן אנחנו בפאתי העיר שלא הגיעה ולא הגיעה – נראה שכל גו'גארט היא פאתי עיר עם אזורי תעשייה. כשהיום התחיל התחיל להיות גם חם שם למעלה אבל בסופוב של דבר הגענו לסוראט – השעה היתה בסביבות אחת בצהריים.

ירדנו מהאוטובוס במטרה למצוא סוכן נסיעות ולראות איך להמשיך לגואה, לא היתה לנו כוונה להישאר ללון שם ולכן כשהגיעו ריקשות והציעו לקחת אותנו לסוכן עלינו עליהן. עצרנו אצל סוכן נסיעות שהסביר שאין מקומות באוטובוס לגואה היום אבל כדאי לנו לסע לבומבי ושם למצוא אוטובוס. הוא הציע שנתפוס את הרכבת של שתיים וחצי לבומבי. מיהרנו כולנו חזרה לריקשות יחד עם שתי הצרפתיות אותן פגשו שוב בסוראט, ונסענו לתחנת הרכבת. בתחנה הלכתי לקנות כרטיסים ואמרו לנו שיוצאת רכבת לגואה בשעה שלוש וחצי, אין מקום במחלקות המסודרות אבל שנקנה כרטיסים למחלקה הכללית ונבקש מהקונדוקרטור למצוא לנו מקום. שמחנו על מזלנו הטוב, קנינו כרטיסים ועלינו לרציף לחכות לרכבת.

קנינו אוכל, ישבנו על עגלות משא לאכול אותו ואני יצאתי לחפש מקלחת להתרעננות.בתחנות רכבת ישנם חדרים בהם נוסעי המחלקות הראשונות מחכים לרכבת. נכנסתי לחדר כזה בו היה מזגן, שירותים ומקלחת. אחרי שקניתי נס קפה בדוכן הרגשתי הרבה יותר רעננה, לא שלא הזעתי שוב אחרי שתי דקות.

בעצם מי שאין לו מקום מוזמן ברכבת אמור לעלות לקרונות כלליים – יש שני קרונות כאלו עם כסאות ישיבה קשים ואלפי הודים שנדחקים בהם בצפיפות מדהימה. לא היה לנו שום ספק שאנחנו לא מוכנים לסע ככה וגם ידענו שאין לנו שום סיכוי להיכנס לשם עם כל התיקים שלנו.

כשהגיעה הרכבת ניסינו לעלות לקרון הראשון אבל לא נתנו לנו ושלחו אותנו לדבר עם הקונדוקטור, יצאנו ועלינו לקרון אחר, זורקים את התיקים על המושבים העליונים ועומדים במעבר יחד עם עוד המון אנשים ללא מקום. הצרפתיות נדחקו למושב למעלה ואני וירון התיישבנו ליד אדם נחמד שהסכים שנשב שם. הרגשנו כמו נוסעים סמויים שתופסים טרמפ בלי רשות.

הרכבת יצאה לדרך וגור יצא לחפש את הקונדוקטור, כשהוא מצא אותו בסוף במרחק מספר קרונות התברר שאין מקום בכלל וגם באזור של הקרונות עם מיזוג האוויר אין. הקונדוקטור אמר לו שאחרי עשר בלילה יורדים הרבה אנשים ואז יוכל למצוא לנו מקום. אני התמקמי במושב עליון אחד שהיה פנוי לנוח ולרקום, ירון שיחק קלפים עם מספר הודים ושחם שוחח עם עוד נוסעים. כך עברו מספר שעות.

בסביבות שמונה ירדו הרבה אנשים אבל עלו הרבה אחרים. האנשים דחפו וגירשו את כל שוכני המדפים העליונים על תיקיהם ונאלצנו לאסוף את הכל ולשים הכל בערמה במסדרון הקטן שמול הדלת. לא היה לנו מקום לעמוד. עברנו שם כחצי שעה ואז ירדו עוד אנשים ומצאנו מקום בקרון הסמוך. מבסוטים ארגנו את כל הציוד מתחת לספסלים, הוצאנו את המצעים והתארגנו לשינה. אחרי כעשרים דקות עלו עוד המון אנשים לרכבת ותבעו את המקום שלהם. שוב אספנו את כל הציוד והעברנו אותו למסדרון הקטן. שחם הצליח להישאר בספסל עליון והעברנו אליו את ירון הישן. אבל גם הוא גורש לבסוף אחרי עוד חצי שעה. אנשים התחילו להתארגן לשינה על הריצפה במעברים. מעיין הודיע שהוא צריך בסך הכל מקום ישר לשכב ונשכב על הריצפה. בהשראת מעיין שאלתי אנשים אם אוכל לישון על הריצפה בין הספסלים והם הסכימו. הבאתי את ירון , פרשתי לנו את הציפה על הריצפה ונשכבתי למרגלות ישישה אחת שקיבלה את נוכחותינו בספק אהדה ספק קבלה. כך הצלחנו להעביר את רוב הלילה. בחמש התעוררתי כי הסבתא ירדה ויכולתי לקבל את המושב שלה, אבל אז הבנתי שצריך לרדת ועברתי למסדרון יחד עם גור ושחם. מעיין ואופיר כבר עברו למושבים וישנו שם לכן היה צריך להעיר אותם על מנת לרדת. מעיין התעורר וטען שהוא ישן טוב יותר מאשר באוטובוס בלילה הקודם. מהחלון אפשר היה לראות תעלות מים ודקלי קוקוס – הגענו לגואה! עשינו זאת ! היה קשה אבל בכל זאת הייתה הרפתקה (שבלי שום ספק לא נחזור עליה).

ארוחת ערב והופעה

באחר הסיורים שלו, מצא גור משפחה של מוסיקאים, בני הקסטה הנמוכה. הם סיפרו לו שהם מנגנים, מופיעים עם תיאטרון בובות ואפילו יש בינהם מישהו שיורק אש. הוא הציע שנבוא לארוחת ערב אצלהם ולמופע. בערב יצאנו למקום שהתברר כחדר אחד קטנטן בתוך חצר בה ישבו ובישלו על מדורות קטנות בחוץ את ארוחת הערב בשכונת עוני בקצה פושקר.אופיר הופתע מהמקום ואמר שחשב שנגיע למסעדה כזו מפוארת ובה ההופעה.

ישבנו דחוקים בחדרון יחד עם עוד תיירת שהצטרפה. אחרי כשעתיים קיבלנו אוכל בכמות קטנה ואז הגיעו שני נגנים, חייכנים ומאושרים שנגנו בתוף ענק ובהרמוניקה. זמרת אחת שרה ורקדה. יצאנו החוצה וישבנו על מיטות ברזל , התחיל תאטרון הבובות שהפעילה אותו אישה אחת מבוגרת במיומנות וחינניות רבה. מאחורי לוח עץ שהוצב בפתח החדרון היא ערכה הופעה של רקדנית, גמל ורוכבו, נחש קוברה ומלך. לאחר מכן הגיע יורק האש. הוא לבש סוס מקושט, את הטורבן של אופיר אחז בידו לפיד בוער, העביר אותו על ידיו וכיבה אותו בתוך פיו. לאחר מכן, מילא את פיו בנפט ירק אותו והצית – להבה ענקית יצאה וכולנו הרגשנו את חומה. מאחורינו נאסף קהל רב. כל השכנים יצאו, עמדו מאחורי החומה או ישבו לידנו על המיטות, חלקם פיקחים, חלקם שיכורים. כולם צוחקים ומחייכים. בסוף ההופעה חזרנו מהר היות וירון הסתבך בקטטה עם הילדים בשכונה.

טורבן באורך 9 מטר

אופיר חיפש כובע. אופיר חיפש כובע מיוחד כבר מתחילת הטיול בהודו. לשחם יש כובע שחור אותו הוא מצא באדמאמא וכולם כל הזמן מתפעלים מהכובע הזה ורוצים להצטלם איתו.

אחר צהריים אחד ישבתי בחנות עם שרה, גור וירון הלכו לליאור, שחם ומעיין יצאו לאן שהו ואופיר הגיע לחנות. הצעתי לאופיר לצאת למסע קניות בו ננסה למצוא לו בגדים הודים כבקשתו. מיד כשהתחלנו ללכת ברחוב ראינו למכירה טורבנים. הטורבנים הראג'אסטנים הם בדים ארוכים וצרים באורך 9 מטרים אותם הם כורכים על הראש במיומנות רבה ויוצרים מגדל עגול בצבעים שונים. אופיר נדלק ונראה שסוף סוף הוא מצא את הכובע המיוחל. מיד הורד הטורבן מהמתלה, נפרש למלוא אורכו וצבעיו והמוכרים הראו לנו כיצד לכרוך אותו על הראש. אחרי 3 הדגמות ותרגולים אופיר ביקש להשאיר זנב מאחור. אה, אמרו המוכרים זה טורבן של ראג'ה (סולטאן) והראו לנו את הכריכה של הראג'ות שהיא שונה לחלוטין. שוב הדגימו, שוב ניסיתי ואחרי שהצלחתי לכרוך את הטורבן פחות או יותר כהלכה, קנינו אותו ויצאנו להשלים את התלבושת. הטורבן על ראש אופיר זכה להתפעלות רבה מכל הסובבים. אבל היה חסר משהו, קישוט או נוצה. אופיר שאף לנוצה של טווס שתקשט את מרכז הכובע אבל לא מצאנו. אחרי שקנינו מכנסי עלי באבא שהיו נוחים להפליא בצבע ירוק והתחלנו לחפש חולצה מתאימה. אחרי שהתייאשנו מהחיפוש ואחרי עוד שיק פירות בדוכן, ירדנו לאגם כדי לראות את השקיעה, בדרך מצאנו נוצה לבנה אותה תקענו במרכז הכובע מעל למצח. במסעדה שנקראת סאן סט פגשנו את נורית (אותה פגשתי כבר בבאגסו), ישבנו איתה קצת לשתות ואז ירדנו לגאט. החלטנו ללכת דרך הגשר לחפש את ירון. אחרי הגשר יושבים הבאבותת והחלטנו לצלם את אופיר עם הבאבות על רקע האגם. באופן מפתיע אחרי שהצטלם קיבל אופיר נוצה של טווס שישר החליפה את הנוצה הלבנה כך שהתמונה היתה כמעט מושלמת – חסרו לנו חולצה ונעליים !

כשחזרנו מצאנו חולצה ירוקה מקושטת אותה השארנו בחנות לתיקון ושיפור. אחרי החולצה בילינו יום שלם בלמצוא נעליים מתאימות שהיו נעלי סולטאן עם שפיץ מפותל מקדימה.

אופיר והטורבן כיכבו בעיתונים היומיים בפושקר וברחוב אנשים זיהו אותו והריעו לו בגאווה מקומית.

לש"ב (לחימה בשטח בנוי) או דיוואלי

המלחמה התחילה כבר מספר ימים קודם בפיצוצים חזקים בפינות שונות של העיר. כל פיצוץ הקפיץ אותנו לתיקרה. היו גם אורות אבל בעיקר נפצים חזקים. ביום עצמו חלפנו מהר עם האופניים לצד השני של האגם. הערב התחיל. כל צד הוציא את התחמושת שלו. אופיר הביא כמה טילים שורקים ארוכי טווח אותם ניסה כבר בערב הקודם. כריס ערך על השולחן את הארטילריה שלו – קופסאות על קופסאות בגדלים שונים ובצורות שונות. כולנו ישבנו בטרסה מעל האגם וחיכינו. בהתחלה שמענו את צלצולי הפוג'ה (טקס), לאט לאט נדלקו נרות על כל הגטות מסביב לאגם, מאות נרות בכל גאט ועל המדרגות ופתחי הבתים ועל הגגות, אורותיהם משתקפים במימי האגם. ואז השתרר שקט, הצלצולים הפסיקו.

פיצוצים התחילו, מזרקות אור על המדרגות, מישהו ירה ומצד שני ענו לו. הפיצוצים המשיכו והמשיכו, מידי פעם עלה זיקוק מאיר לשמים, כריס, הילדים ועוד אורחים עברו לחצר ליד והתחילו לשגר זיקוקים ונפצים. ירון וליאור נופפו בזיקוקים על מקל ואנחנו ישבנו בחוסר נוחות שהלך וגבר עד שהפך למועקה קשה ורצון לברוח למקום שפוי יותר.

החלטנו לנסות לחזור למלון. גור העמיס את ירון על האופניים, אופיר ומעיין יצאו גם ושחם ואני היינו אמורים לחצות את העיר רגלית. הסתתרנו בפתח הדלת מציצים לסימטה לראות אם השטח פנוי. יצאנו בריצה והגענו עד לפיקוס הקדוש הגדול שבפינה. ממול עמדו מספר נערים שזרקו פצצות, חיכיתי ואז רצתי מהר בשביל לעבור לפני הפיצוץ הבא. שחם נשאר מאחור אבל אחרי חצי דקה הצטרף אלי. המשכנו לאורך כמאה מטר שקטים ואז נסנו לצד השני של הרחוב כאשר אישה אחת הציבה מזרקה במרפסת ביתה ונסוגה לאחור. הגענו לפינת השוק והחלטנו לעקוף משמאל. חבורות חבורות זרקו נפצים ולא הצלחנו לעבור. נסוגנו לאחור וניסינו להגיע לצד השני מסתתרים מאחורי מכונית. כשהצלחנו לחלוף על פני החבורה ולהגיע לשוק שנראה די פנוי אמרתי לשחם שאני מרגישה כמו במשחק מחשב – רצים, עוצרים לפני שמשהו מתפוצץ וממשיכים הלאה. שחם אמר שהוא מרגיש כמו בסיוט ולא כמו במשחק.

השוק היה יחסית שקט רק מספר נפצים. כשהגענו לרחוב של המלון ידענו שהוא יהיה הומה ואכן היו די הרבה משפחות עסוקות בזריקה והצבת זיקוקים. עברנו אותם ונכנסנו למלון. הצטרפתי לגור ומעיין על הגג – צופים בהמשך.

הפיצוצים המשיכו גם למחרת, מותירים אותנו מותשים ועצבניים עם חשק לחנוק כל אחד שזורק נפץ לידנו – לקח לנו יומיים להתאושש מהדיוואלי.

פושקר – אגם קסום, גמלים הצקות וזיקוקים

במרכז יש אגם קדוש שנוצר על פי האמונה במקום שבו נפל פרח לוטוס מידו של האל בראהמה. סביב האגם גאטות – המדרגות הרחבות היורדות אל האגם, עליהם יושבים, מדליקים נרות, בהן יורדים על מנת לטבול באגם, עליהן פורשים את הבגדים לייבוש אחרי הטבילה. והעיר הבנוייה סביב משתקפת במימי האגם, בכל שעה צבעיה שונים, בזריחה כחול אפרפר המשתנה לוורדרד בוהק, לבן=צהבהב בשעות החמות ושוב וורוד אדמדם בשקיעה. בבוקר עשן אפרפר יושב כצעיפים על העיר ודרכו נראים המגדלים והכיפות של המקדש הסיקי כארמון אגדי.

אפשר לחלוץ את הנעלים וללכת סביב האגם, דרך הגאטות שחלקן ריקות וחלקן הומות בטקסים ונאומי ברהאמינים, בפינה אחת בה נשארה מעט אדמה אפשר לראות אנפות מדדות במים, משתקפות באגם באופן כל כך מושלם שלא ברור אם הן בחוץ או בפנים.בערב בשקיעה נרות קטנים מאירים פה ושם, אפשר לחצות את הגשר ולעבור ליד הבאבות היושבים ומעשנים מחת לעצים הקדושים לחלוף דרך המקדשים בהם יש פתחים דרכם אפשר לראות ולרדת לאגם.

בפושקר האגם הוא במרכז – אבל ליד האגם יש רחוב וברחוב הזה המון דוכנים וחנויות והמון אנשים שחולפים בו נתונים להצקות בלתי פוסקות מצד בעלי הדוכנים, נאלצים לזוז כל הזמן בשל האופנועים והפרות ועגלות המשא. ואם שורדים את כל אלו צריך גם לנסות לנער את חבורות הילדים המנסים להוציא כסף או אוכל בדרך מתוחכמת להפליא, או מהקבצנים הנכים המשוטטים לאורך הרחוב בלי רגלים ובלי ידיים.

בלי יוצא מן הכלל כל האנשים שפגשנו רצו מאיתנו כסף ! אם אמרו לנו שלום, אם שאלנו משהו והסבירו, אם הלכו איתנו, ניגנו לנו, הזמינו אותנו לבית. בסופו של דבר כשיצאנו מהמלון הלכנו ישר בלי להישיר מבט, בלי להחזיר שלום אם אמרו לנו, רדופים מרגישים שבשבילם אנחנו ארנקי כסף מהלכים לא בני אדם.

האוטובוס לפושקר יצא מג'יאפור באחת בצהריים. ישבנו בשני ספסלים ומאחורינו משפחה צעירה מדארג'ילינג שאיתם ירון ניסה כל הזמן להתחיל ובסוף הצליח. יצאנו מג'יאפור ועלינו להפתעתנו על אוטוסטרדה אמיתית – כביש אגרה עם קופות, שנים שלושה מסלולים בכל כיוון וגינון בצידי הדרך. הדרך עברה בנוף שהזכיר לנו את אזור אופקים – עצי שיטה וינבוט, מרחבים עם צמחיה נמוכה. ככל שהתרחקנו הלכה הצמחייה והדלדלה.עברנו דרך מספר כפרים בהם היו ערמות שיש ופסלי שיש – התברר שהם חוצבים שיש מיוחד מההרים הבודדים בסביבה. אחרי כשלוש שעות הגענו לאג'מר, עיר מדברית עם בתים קטנים. בתחנה המרכזית ירדו כל הנוסעים ההודים ונשארנו כ 8 תיירים. בחור שעלה שם התחיל לשוחח עימנו והתברר שהוא נציג של מלון משפחתי כאשר תפקידו לעלות על האוטובוס ולהביא תיירים. הצעתו קסמה לנו כי הוא סיפר על בריכה, אינטרנט ואפילו אפשרות שימוש במטבח שלהם.

בשיחה עימו התברר לנו שיריד הגמלים שחשבנו שמתחיל ב-28 באוקטובר יתחיל רק ב 6 בנובמבר ואילו ב28 באוקטובר מתקיים הדיוואלי – חג האורות ההודי. היינו קצת בשוק כי בעצם התכנון שלנו היה להגיע מספר ימים לפני היריד כדי לתפוס מקום מגורים. כשהגענו לתחנת האוטובוס הקטנה והמאובקת התנפלו המון סבלים עם עגלות עץ על האוטובוס בתיקווה שמישהו ישכור את שירותיהם. אנחנו העמסנו את הציוד על הגב ויצאנו אחרי הבחור למלון. המלון היה נחמד עם בריכה וחדרים יפים עם כילות. הילדים נכנסו מיד לבריכה שהיתה קטנה אבל נחמדה ועמוקה מאוד עם מים קרירים ודי נקיים. היה משעשע להיכנס לבריכה בהודו.

בערב יצאנו לאגם. ברחוב הראשי מצאנו דוכן מיצים שבהמשך פיתחנו בו התמכרות חביבה והוא יצויין כאחת מנקודות האור היחידות בפושקר פרט לאגם ולגמלים. גור יצא לסיורים יומיים למדבר, למקדש הקרוב על ההר, בין שכונות העוני באזור.

החלטנו להישאר לראות את הדיוואלי בפושקר ואז אולי לסע למקום אחר בר'אגסטן ולחזור ליריד הגמלים. בסופו של דבר עברנו את הדיוואלי ונשארנו עד הפתיחה הרישמית של היריד.

בערב השני יצאתי לבד לאגם, הלכתי עד לגאט של השקיעה וכשחזרתי פגשתי ברחוב את שרה. ישבנו שתינו בפינה של הפלאפל והלאפה עם הלבנה וחיכינו לליאור שיצא לסיבוב גמלים עם חברים. היה כייף להיפגש עם שרה וידעתי שגם לירון יהיה נחמד לפגוש שוב את ליאור. שרה וליאור הגיעו אלינו למחרת לבריכה וכולנו חזרנו לגאסט האוס שלהם שהיה בתוך גן מקסים על גדת האגם.

הימים חלפו, די קשים. היה מאוד חם במשך היום ולכן בילינו במלון, בבריכה ויצאנו רק בערב לאגם ולחנויות. באחד הימים עלה הרעיון של שכירת זוגות אופניים היות והעיר שטוחה ואפשר להתנייד בה בקלות. שכרנו 3 זוגות לשמחתם של אופיר ומעיין שחרשו את העיר ויחד עם גור טיילו גם באזור הקרוב.

גמלים, גמלים ועוד גמלים וגם המון סוסים

בקצב הולך וגובר אחרי הדיוואלי הגיעו הגמלים. הם הגיעו ברגל מכל רחבי ראג'אסטן, שיירות גמלים. בשטח מידברי עם דיונות ממערב לעיר הם התיישבו. משפחות משפחות עם עדרי הגמלים שלהם. גמלים בכל הצבעים והגדלים – צהבהבים ושחורים וקרם וחום כהה, קטנים וגדולים, קשורים ברגליים האחוריות או עומדים ושותים מרהט הבטון המאורכת. האוהלים הלכו והתרבו מיום ליום. באזור התחילו לנוע גמלים עם עגלות – עגלות משא מעץ או עגלות נוסעים עם אפריון מקושט רתומות לגמל עטור מחרוזות ורשתות עם כפתורים ופונפונים, פעמונים ענודיים לקרסוליו. כל יום היינו מסתובבים במחנה הענקי מהופנטים מהצבעים והתנועה הבלתי פוסקת של האנשים והחיות , הכל רוחש צבעוני בתוך האבק העולה מרגלי האנשים, הסוסים והנשים המטאטאות את דרכי העפר. התחיל מחנה של סוסים – המון סוסים לבנים וסוסים חומים עומדים קשורים בשורות וסוסים אצילים עם אוזניים מצחיקות עומדים בסככות מפוארות. בין המון בעלי החיים אוהלים קטנים וגדולים לידם מדורות קטנות עליהם מבשלים צ'אי. נשים וילדים מסתובבים במחנה ואוספים את גללי הגמלים והסוסים אותם אם משטחים לייבוש בערוגות גדולות, מכינות עוגות גללים המוצאים גם למכירה בין דוכני מזון והדוכנים לרתמות וקישוטים לגמלים. מקלות במבוק מעוטרים, שמיכות וצעיפים.

 

 

 

 

 

טיול גמלים אחד וכריס

כריס שנולד בגרמניה, גדל בהודו עד גיל 9 וחזר אליה, מתגורר בפושקר כבר שנה וחצי. כריס כותב ספר ומטפל בחיות באזור, בכלבים, בקופים שגרים בדרך למקדש שעל ההר – ההודים קוראים לו באבא קוטה – הבאבא של הכלבים. כריס ארגן לנו טיול גמלים אחר צהריים אחד. נפגשנו בגאסט האוס של שרה ויצאנו לגשר. אינו היתה גם נורית, שרה וליאור ושתי צרפתיות מהגאסט האוס. בצומת ליד הגשר חיכו לנו 5 גמלים וגמל אחד רתום לעגלה עם אפיריון לבן. שחם ומעיין עלו על גמל אחד, אופיר וירון על שני, אני טיפסתי בתחילה על העגלה עם גור ושרה ונורית אבל אז התברר שיש גמל פנוי ועליתי עליו, נזכרת בתמונה שלי מגיל 12 בסיני. יצאנו לכיוון ההר של המקדש אותו הקפנו דרך שדות פרחים, חורשות אקציה וינבוט. מעיין הפליא לשלוט בגמל שלו תוצאה מאימוני הרכיבה. הדרך היתה מקסימה, היה מרענן לצאת מהלחץ של העיר והצקות האנשים, העשן והאבק. בראש דיונה אחת עצרנו לראות את השקיעה במדבר ואז המשכנו לכיוון שטח היריד. כשהגענו היה כבר חושך, חלפנו על פני מחנה האוהלים המלכותי שהוקם לרגל היריד עבור התיירים ונכנסנו לרחוב עמוס באוהלים ודוכני מזון. עצרנו לאכול באוהל גדול ובו לחמניות אפויות במדורה.

לפתע הופיעו גם בני וחברו שהצטרפו לארוחה אותה די זנחנו היות והטאלי היה חריף מידי. גור יצא ללוות את נורית חזרה, שחם, מעיין ואופיר חזרו למלון ואני וירון חיכינו לטרמפ עם בני שרצה לצאת עם גור לתצפית כוכבים. אחרי שהתייאשנו מן הצפייה תפסנו טרמפ על עגלה עם גמל אבל אז הופיע בני ולקח את ירון על האופנוע שלו.

היריד מתקרב או איך דוחסים 6 נפשות ו 11 תיקים בחדר אחד

כשהתקרבו ימי היריד גברו ההכנות בעיר ובעלי המלונות התחילו להודיע כי מתחילת נובמבר המחירים יעלו. המלון שלנו שילש את המחיר ולכן ב 4 לאוקטובר עברנו כולנו לחדר אחד. הוצאנו את המיטות והספה, פרשנו את כל המזרונים על המיטה, ערמנו את התיקים בפינות ולהפתעתנו שרדנו כך שלושה לילות אפילו בלי לסבול יותר מידי.

ב 6 בנובמבר התחיל היריד באופן רישמי. יצאנו בבוקר לאיצטדיון הענקי. ברחבת העפר צעדו כבר גמלים מקושטים, סוסים, רקדניות ומתופפים. באוהל במרכז ישבו מכובדים וערכו טקס. כאשר הסתיים הטקס, הונף הדגל של הודו והתחילו ריקודים וצעדות של אנשים ונשים בתלבושות צבעוניות, נשים עם כדי חרס בוערים על הראש גברים עם טורבנים צבעוניים חצוצרות ותופים.

לאחר הריקודים הקצרים היה מירוץ גמלים אחד מהיר, משחק הוקי בין מקומיים לתיירים וזהו. עזבנו וחזרנו להסתובב ביריד עצמו מבינים שבאיצטדיון זהו שואו לתיירים והאקשן האמיתי נמצא ביריד שבעצם התחיל כבר בשבוע שעבר.

 

ג'יאפור – עיר וורודה ובלאגן בה הרבה

הגענו לג'יאפור בבוקר. כשהתעוררנו השחר עלה על מקום שאותו אופיר כינה – לא מידבר. עצים דלילים מפוזרים בין שדות. מה שכן היה שונה זה שראינו גמל ועוד גמל. הרכבת שהיתה מהירה עד כה החלה לעצור ליותר ויותר זמן בתחנות קטנות שהיו בדרך. גור היה יורד וגורם לכולנו פחד רב האם יספיק לעלות בחזרה לפני שהרכבת תפתח מהירות. באחת התחנות ירדו איתו גם שאר הילדים. להפתעתי מעיין ושחם חזרו וספרו שאבא הצליח לשכנע את נהג הקטר שהם יסעו איתו עד גיאפור.

ירון מספר: עלינו על הקטר, היו שני נהגים, אבא ואופיר ישבו ליד אחד ואני ישבתי לבד עם אחד. כמעט כל הזמן אני ונהג הקטר צפרנו בצופרים. היו שני צופרים אחד בשביל להזהיר את מי שעובר על המסילה וגם היה צופר של כפול חמישים בשביל מי שרחוק שידע שהרכבת מגיעה עד צפרנו גם בצופר כפול חמישים. כמעט הנהג השני שאופיר ואבא ישבו לידו לא צפר ואופיר צפר במקומו. אז אופיר ביקש מהנהג אם הוא יכול והנהג הרשה לו והנהג שאני ישבתי אצלו לא ביקשתי ופשוט לחצתי. כשיושבים בקטר רואים את הדרך מקדימה דרך חלונות גדולים ודלת מפח עם חלון מלבני. רואים את הפסים עם כל מיני פיתולים כאלה ורואים עוד רכבות היתה רכבת שחלפה ושחשבתי שכמעט נתנגש בה אבל אז היא המשיכה ישר ואנחנו נסענו בפיצול והמשכנו עד לתחנה ואז צפרתי הכי חזק ועזבתי וירדנו וחזרנו לקרון שלנו.

כשנכנסנו לעיר השעה הייתה כבר תשע בבוקר. ג'יאפור היא עוד עיר גדולה, כמו דלהי, בירת מדינת רג'אסטאן. אוטוסטרדות, המולת מכוניות, ריקשות, אופנועים והמון חנויות יוקרה. על סמך האזהרות בלונלי פלנט לקחנו ריקשה מדוכן של תשלום מראש, דבר שהיה אמור להבטיח שלא יטרידו אותנו בנסיונות שכנוע למלון זה או אחר תמורת עמלותשמנות אותם יקבלו מאוחר יותר מבעלי המלון. אולם, בכל זאת, בעל הריקשה העמיס את הציוד שלנו ופצח בנאומי שכנוע שהמלון אותו התעתדנו לקחת יקר ולא טוב. לבסוף התחלנו לסע, בדקנו את המלון והוא אכן היה יקר עם חדרים מוזנחים. אני שהייצי עייפה אחרי יומיים בהם לא ישנתי כמו שצריך באמריצר וברכבת התעקשתי על תנאים טובים. לכן, השארנו את הילדים במסעדת המלון לאכול ארוחת בוקר ויצאנו לחיפושים (עיסוק מייגע ביותר). אחרי שיטוטים ונסיעות על פני העיר, חזרנו ולקחנו את המלון הסמוך במחיר היקר של 500 רופי לחדר מפנק שכלל אפילו מרפסת, כסאות עץ כבדים ושולחן נמוך מעוצב.

מותשים פרקנו את עצמנו בחדר ונחנו בו עד הערב. אחר הצהריים אחרי שאף אחד לא רצה לצאת, יצאנו גור ואני לסיבוב בעיר הוורודה. נסענו בכביש הראשי מירזה איסמאיל רואד שמכנים אותו אמ-אי רואד ונכנסנו דרך שערים בחומה כתומה לעיר העתיקה. אני שדמיינתי סבך סמטאות עם בתים עתיקים מעוצבים נדהמתי לראות שדרות רחבות ובהן המון חנויות. כל אזור בעיר הזו שייתה ענקית כלל עשרות חנויות המוכרות את אותם פריטים – אזור בגדים, אזור חומרי בניין, חנויות המוכרות רק צמידי פלסטיק משובצים וכדומה. מעל החנויות אכן היו בתים עתיקים מקסימים צבועים ורווד וכתום בהם פיתוחי אבן וחלונות אטומים בשבכות אבן מסוגננות.

ירדנו וניסינו קצת להסתובב ברגל, ניסינו לחצות את הכביש הסואן, גור הציע לי את ידו על מנת לחצות אבל פחדתי לכן הוא חצה לבדו והגיע לצד השני של הרחוב אני נשארתי לעמוד בשוליים מהססת ומפחדת, הרמתי עיניים בתחינה אל שוטר אחד שעמד שם לידי והוא באבירות עצר את התנועה עבורי וסימן לי לחצות. כשהצטרפתי לגור בצד השני וחיפשנו מסעדה שם גילינו שיש מסעדה אחת באזור אולם היא בצידו השני של הרחוב – הצד ממנו הגענו. הפעם חצינו בריצה והגענו למסעדה מקומית. על מנת לא להסתכן שוב בחצייה של הרחוב נשארנו רק בצד אחד של השדרה ובה הלכנו בדרך חזרה לשער אג'מר. סמוך לשער היו דוכנים רבים שמכרו פרחים בערמות צבעוניות – טגטס כתומים, וורדים ועוד. מאחורי כל דוכן ישב בעל הדוכן והשחיל את הפרחים לשרשרות, חלקן כתומות רק עם טגטס וחלקן צבעוניות.

לקחנו ריקשה חזרה למלון ואז יצאנו למסעדה. גור מצא שיש מסעדה טובה ברחוב הראשי לידנו. המסעדה התבררה כמסעדה יקרה מעוצבת המתמחה ב...... עופות צלויים. למרות המחירים הגבוהים התנפלנו על המנות שהיו קטנות אך מכילות בשר אליו התגעגענו. מכולנו, ירון היה זה שהתלהב הכי הרבה וכירסם גם את העצמות. כשיצאנו עדיין במשך שעות ירון דיבר על חווית אכילת העוף הנפלא.

למחרת בבוקר שכרנו רכב ויצאנו לתור את העיר, אם תיירים אז עד הסוף. החלטנו להתחיל במבצר אמבר הנמצא מחוץ לעיר. יצאנו דרך העיר הוורודה ובדרך חלפנו על פני ארמונות מקסימים וחנויות צבעוניות. כשיצאנו מן העיר חלפנו על פני ארמון אחד הנמצא בלב אגם.

חלפנו דרך שער גדול ודרך כביש חצוב בסלע ואז התגלה לפננו המבצר הענק וחומה שהתפתלה לאורך קילומטרים על כל הגבעות מסביב. הנהג סיפר שאפשר לטפס למבצר ברגל או לקחת ג'יפ או לקחת....... פיל ! ירון יצא מגידרו ולא יכול היה כבר לחכות. עצרנו ליד רחבת הפילים וישר התנפלו עלינו המון מדריכים וספסרים. בשל המחיר ה"כבד" לקחנו רק פיל אחד – בעצם הפיל הוא זה שלקח את מעיין, אופיר וירון. שחם, גור ואני קיפצנו בעליצות במעלה השביל המרוצף בחצץ וגללי פילים למעלה.

שחם צילם בהתלהבות לא אופיינית לו את המבצר והקפיד לצלם את הפיל מכל הזוויות. כשהגענו למעלה נכנסנו בשער השמש למבצר והלכנו לאסוף את הילדים. הפיל התקרב מידי לחומה שממנה אמורים לרדת ומעך קצת את הרגל של ירון. גם קצת את מעיין אבל ירון הקפיד לעשות סיפור גדול מהעניין. המבצר היה גדול ומרשים, מבוכים של מסדרונות וגנים, רחבות וחדרים, אולם משובץ במראות וחלונות ויטראז מקסימים.

חזרנו לרכב מנסים לנער מעלינו את כל הספסרים והסוחרים. נסענו חזרה לעיר בשביל להיכנס למספר אתרים כארמון העיר ומצפה הכוכבים. מחיר הכניסה היה כל כך גבוה שהחלטנו לוותר. קנינו אננס ענקי ואיתרנו שוב את הנהג ויצאנו איתו לקניון מפואר וריק מקונים וחנות חרסינה מקסימה בה מכינים קרמיקה מעוטרת אופיינית למקום.

אני (עירית) ירדתי באחד הרחובות ופצחתי במסע קניות ארוך ומוצלח בעוד שגור וירון הלכו לגן החיות. כשחזרתי למלון עמוסה בקניות מצאתי במלון רק את מעיין, שחם ואופיר שספרו שגור וירון במסעדה. ירון התלהב מן העוף לאחר כל כך הרבה זמן בלי בשר. הצטרפתי אליהם לשאריות ומשם הלכנו לחפש מיזלי בסופר הקרוב. הגענו למרכול אמיתי הראשון שלנו בהודו – עם קופות אלקטרוניות, כרוז שמכריז על המבצעים ומדפים עם סחורה. אחרי כל המכולות הקטנות והשווקים זה היה נחמד לערוך קניות בסופר.חזרנו עם ריקשת אופניים למלון אפילו בשביל שלא נאלץ לחצות שוב את הכבישים הסוענים.

ירון מספר על גן החיות: כשנכנסנו לגן החיות פנינו שמאלה ושם הטיגריס הלבן התחבא ולא ראינו אותו אבל ראינו שני טיגריסים אחד התחבא, הלכנו עוד כמה מטרים ופגשנו טיגריס פס כתום ופס שחור על הגב שלו וכל שאר הגוף, הטיגריס שאג שאגות כאב, שאגות איומות. ענה לו טיגריסטית מכלוב ליד. בגן החיות היו גם מלא איילים וכמה סוגים של תנינים, אוי זה היה מצחיק, כי תנין פתח את הפה וחשבתי שזה פסל ואז אבא אמר לי שהוא פותח את הפה ללא תזוזה ואז מחכה שחיה תעבור לידה, סוגר את הפה עליה ואוכל אותה. אז נכנסנו למוזאון וראינו כל מיני חיות בג'ונגלים בתמונות ופוחלצים והיו שם כל מיני דברים על דובים. אחרי שיצאנו מהמוזאון הלכנו לכלוב של איזשהו דוב. בהתחלה לא ראינו אבל אחר כך הלכנו לכיוון אחר שממול היו איילים ואחרי זה חזרנו לכלוב של הדוב, זה לא כלוב זו היתה מן חצר כזו, חצר גדולה והיה שם דוב אוף חבל שלא היתה לנו מצלמה. הדב עמד והסתובב קצת ואז הלך חזרה לכלוב שלו. היו עוד דובים אבל הם היו כלואים ורק הכלוב שלו היה פתוח לחצר. ראינו גם שועל ותן וראינו ארייה. יש שם אריה אפריקאי שכל הזמן ישב גם ללא תזוזה ואז חיכינו שהוא יזוז והוא לא זז ואז ראינו תן שהסובב בכלוב שלו הלוך ושוב, הלוך ושוב. אבא אמר שהרופא אמר לו ללכת שני קילומטרים אבל אין לו מקום בכלוב לכן הוא הולך הלוך ושוב. אח שלו עמד וספר לו א כל הפעמים שהוא הולך ואחרי זה הלכנו לשועל. השועלים ישבו והיה להם חם והם פתחו את הפה, או שהוא פיהק ואז יצאנו מהגן חיות.

אבל אחרי שיצאנו מגן החיות ראינו סנאי שקופץ בצורה מאוד עצבנית. התקרבנו ולא זזנו וראינו שהוא קופץ מנמלה לנמלה. התקרבנו לבדוק וראינו שהוא אוכל את הנמלים.

מעיין, אופיר ושחם חזרו לאזור המלון. הם תכננו למצוא מקום לחתוך את אבני הקוורץ אותם מצאו בקאסר דיווי וג'אגשוור.

אופיר מספר: ירדנו מהמונית ליד גן החיות ישר התנפלו עלינו – טוקטוק (ריקשה ממונעת), כירכרה עם סוס וריקשת אופניים. אמרנו לעצמנו כבר נסענו בריקשה, בריקשת אופניים, רכבנו על פיל אבל עדיין לא נסענו בכירכרה בהודו ולכן בחרנו באפשרות זו. כשהגענו למלון שחם ומעיין הלכו למחשב ואני ירדתי לשוק הצורפים. עברתי בין החנויות, שאלתי את המוכרים היכן אפשר לחתוך אבנים וגיליתי שלדעת אחד מהצורפים לא משתלם לחתוך את האבנים אלא באותו מחיר (500 רופי) אפשר לקנות אבן. כמובן שלא השתכנעתי והמשכתי לחפש כי הבנתי שזו עוד שיטה למכור. אחרי כמה זמן מצאתי אחד שהסכים לחתוך כל אבן ב 1000 רופי בלי הפוליש. אחר כך מצאתי אחד שהסכים לחתוך ב 500 רופי כל אבן גם בלי פוליש

למחרת בבוקר המאוחר ירדתי ומצאתי אחד שהסכים ל 500 לשני אבנים עם פוליש. הוא אמר שהמכונות של החיתוך נמצאות במקום אחר בעיר והציע שאסע איתו על האופנוע שלו לשם. היות ולא רציתי לסע לבד איתו, חזרתי למלון וקראתי למעיין לבוא איתי. נסענו לרחוב בו היו הרבה חותכי אבנים, ניסינו ללמוד את הדרך בעל פה במידה ויקרה לנו משהו ונצטרך לחזור. עצרנו בפתח אחד הבניינים, ירדנו מהאופנוע ועלינו לחדר מלאכה שבו ישבו אנשים חתכו והבריקו את האבנים בעזרת מקלות עם שעווה שבה יש אבנים קטנות שאיתן עושים את הפוליש. המכונה היא משטח ובו סכין מסתובב. החותך החזיק את האבן שלנו והעביר אותה כמו שחותכים עץ – התפלאנו איך הוא לא נחתך בעצמו. על מנת לקבל אבן גדולה החלטתי לא לחתוך אותה בצורה מסויימת אלא לפי הקווים הטבעיים שלה. דרך האבן שהיתה שקופה ראינו את הסכין מלובן כשחתך אותה. חתכנו את שתי האבנים והאבן של שחם הצהובה חתכנו לשני חלקים. לאחר מכן ירדנו מהבניין (לקחנו איתנו גם את כל השברים של החיתוך) עלינו על האופנוע ונסענו לחנות קטנה שם שייפו את האבנים. חזרנו עם האופנוע לאזור המלון ופגשנו שם את שחם ואבא שיצאו לחפש אותנו על מנת שלא נפספס את האוטובוס לפושקר.

בבוקר גור ואני הספקנו לצאת למוזאון וכאשר חזרנו הורדנו מהר את כל התיקים, אספנו את אופיר ומעיין בדיוק ברגע האחרון והצלחנו לתפוס את האוטובוס.