באגסו הסיפור השלם

באגסו הייתה כפר של רועי צאן, אנשי הרים כפי שהם מכנים את עצמם. התיירים הגיעו בעדריהם ואנשי ההרים עברו להפעלת מסעדות ובתי הארחה. אבל עדיין הכפר עטור סביבו בטרסות קטנות הנשים הם אלו שעוסקות בחקלאות, זורעות, מלקטות עשבי מאכל והמון ירק עבור הפרות.

צלילי בוקר:

בשלוות הבוקר אנחנו יושבים על הדשא ועל מעקה הציפחה וצופים בדורסי הענק שחגים במעגלים בעמק מתחתנו, לעיתים חולפים ממש מעלינו בגובה גג הבית. הנשים בבית החווה מתחת פורסות את גרגרי התירס לייבוש על הגג או חובטות בכביסה. שתים מהן עודרות בערוגה מכינות אותה לזריעות החורף, לעיתים רועות את התרנגולות שרעו בשדה ליד מגרשות אותן במקלות כאשר הן מעיזות וקופצות על הגג כדי לגנוב מעט גרגרי תירס. גבר אחד הולם בפטיש ענק על אבנים, ימים שלמים. לעיתים הוא עוצר, בוחן את האבן שלפניו שולף איזמל ומכה בקו ישר, אחרי מספר ימים ראינו שלפניו הולכת ומופיעה ערימה של אבנים מסותתות.

בבית בו גרנו חייה משפחה מורחבת - היתה סבתא שהיתה לה פרה שגרה בבית קטן מתחתנו. בהתחלה קנינו ממנה כוס חלב אחת כל בוקר ב-5 רופי אבל אחר כך נגמר החלב כי הפרה היתה בהריון מתקדם. בנוסף חיו הבנים עם נשותיהם וילדיהם. נשות הבית בילו כל היום בבית – סורגות, מפטפטות, נחות בשמש צופות בילדים הקטנים בעוד הגברים יוצאים למעשיהם העלומים הכוללים בהייה בטלויזיה בחנות הקטנה שלהם לצורכי כתיבה שאף אחד לא קונה, במשחקי קלפים וישיבה בבתי הקפה על הגגות בסביבה.

בוקר אחד הוצאתי את הסל אותו קלעתי ממחטי אורן בקאסר דיווי על מנת לסיים אותו כי מצאתי באזור מחטים. הראתי את הסל לסבתא ושאלתי אם היא יודעת גם לקלוע סלים או מלאכה דומה אחרת בתקווה ללמוד משהו מקומי. הסבתא ענתה שלא, שום דבר כזה אבל מאוד רצתה שאלמד אותה לקלוע. אז ישבתי לידה על גדר האבן הנמוכה המצופה באבני ציפחה כמושבים וניסיתי ללמד אותה. היה ממש קשה. בסופו של דבר התברר שהיא לא רואה כבר טוב. הבאתי לה את משקפי הראייה של גור (זוג הספר שהוא השאיר), הרכבתי לה אותם והיא הצליחה קצת. אחת מהכלות שעברה שם הוזמנה להצטרף ולמדה את הקליעה ממש מהר.

כמו שיפעת טענה המלאכות באזור הזה כבר נעלמו ברובן ונשכחו.

אבל לא לגמרי: בוקר אחד כשישבנו ואכלנו ארוחת בוקר שלרוב כללה מוזלי עם יוגורט (שנקרא קורד), ערמה ענקית של טוסטים אותם אחד מהילדים(רוב הפעמים אופיר) היה מכין על מחבת הצ'פטי בעזרת מלקחיים משוכללים אותם רכשו, ראינו שאת הטרסה הקטנה למטה חורשות צמד פרות. מיד ירדנו למטה וצפינו בתהליך. שתי פרות רתומות למחרשה ואדם אחד נוהג בהן. מידי פעם היה צריך לגעור בהן או להצליף כדי שיפסיקו לאכול את שולי הטרסה.

השכונה והשכנים:

הבית שלנו היה בקצה החצר – דירה מקסימה שכללה חדר מטופח עם ריצפת קרמיקה וחלונות גדולים, מקלחת נחמדה ובה מדפי ציפחה (שימושי מאוד לכל בקבוקי השמפו ומברשות השיניים) במבואה של המקלחת מדפים נוחים לבגדים ומשם עולה גרם מדרגות עץ תלולות, כמעט סולם לקומת גלרייה מעל, עשוייה עץ. בקומה מעל לא היו מיטות אלא שטיח גדול ועליו מזרונים. מהקומה למעלה אפשר היה לצאת למרפסת מקסימה הצופה אל הנוף.

הידיות של הדלתות היו מעוצבות במתכת בצורה של אלת ים עם זנב המברכת את הבאים בנמסטה.

הדירה לידנו היתה מקסימה עוד יותר מעוצבת להפליא עם המון מדפים, תמונות וקישוטים. בנוסף היו עוד כארבעה חדרי אירוח. בשניים מהם מתגוררת אקילה כבר הרבה שנים ומלמדת רייקי. בחדר אחד חיה יונינה איתה טיילנו בקאסר דיווי ובדירה לידנו התגוררה איילנה נערת הבאנג'ו שגם אותה פגשנו בפלוואר האוס בקאסר דיווי יחד עם בחורה משוודיה ועופרה שבאה לכמה ימים אחרי ששרה נסעה. הדירה היתה פרועה למדי ועליזה, המון מסיבות ואורחים, מוסיקה וציורים.

אחרי שהבנות עזבו לרישיקש עמדה הדירה ריקה עד שעברו אליה למספר ימים רונן ולילך ולבסוף פרדריקה המאמא האיטלקיה המפנקת.

שיגרת היום:

בבוקר קמתי ראשונה, מכינה לעצמי קפה במטבחון הקטן ושותה אותו בחוץ צופה בנוף. אחר כך הייתי מנסה להעיר את הילדים לראות מי מצטרף אלי ליוגה. מעיין התמיד וגם שחם (עד שעזב לארבעה ימי קורס הרייקי). בשבע וחצי היינו יורדים לסככה בקצה המדרגות שלנו ופוגשים את מהי בנמסטה של בוקר. מתיישבים לדקה של אום ומנטרה ומתחילים בשיעור היוגה. אחרי שעה וחצי ואחרי ההרפייה בה מהי היה שוכח לעיתים את שם האיבר אותו רצה להגיד לנו להרפות. בסוף השיעור, חלקנו היו עולים חזרה לדירה וחלקנו יורדים למכולת להביא יוגורט או לחם.

ארוחת הבוקר כללה לרוב מיזלי עם קורד, המון, המון טוסטים עם חמאה והמשיכה עד עשר, עשר וחצי. בהמשך היום היינו מסתובבים בבאגסו או יורדים למקלאוד, או מסתובבים באזור. שחם התמיד לשבת עם דינו על מנת להשתלם בעבודות עור, לשבת עם הח'ברה ברחבה שלפני הג'ירף (שהיתה חנות ספרים להחלפה עד שנגמרה העונה והחנות נסגרה) וירון היה יוצא לענייניו.

 

ירון גמד הבגסו:

בבוקר ירון היה מתלבש, נועל נעלים וקושר אותם (כפי שעופרה לימדה אותו), חובש את מצנפת הגמדים שלו, שם על עצמו את תיק הכסף ויוצא לקרע את הח'ברה בשש בש. המסעדה האהובה עליו היתה אואזיס הגישו שם את הפסטה האהובה עליו עם גבינה וזיתים וביום שבת היה שם ג'חנון. במידה ולא היה באואזיס אפשר היה למצוא אותו בסקיי פאיי, או באחד מדוכני האינטרנט בהם הגיע לדיל עם הבעלים שהוא היה משחק בוואלה והם לרוב לא היו לוקחים ממנו כסף.

לפעמים היה עובר במקדש שהיה מצועצע להפליא- היתה בו מערה אליה נכנסים דרך מדרגות העוברות בתוך פה של אריה, בפנים היו גומחאות עם אלים, מעברים סודיים לגג ופינה בה אם הכוהן ישב שם אפשר היה לקבל טיקה על המצח ובננה מקודשת............ היציאה היתה דרך פה של תנין. בנוסף היו תבליטים צבעוניים של המון אלים כולל ישו ומשה ושאר נביאי הדתות. במרכז היה שיווה לינגם ומעליו עמודים עטורים בנחשי קוברה.

רחבת הציפחה שלפני בית המשפחה בו התגוררנו היתה כמעט אידיאלית למשחקי הכדורגל. ירון וקרטיק הילד שגר גם בבית שיחקו עליה לעיתים רק שניהם, לעיתים הצטרף אליהם תייר חולף. רוב הזמן הכל היה בסדר, שכחתי לציין שמשחק כדורגל בהרים כולל עוד רכיב מאתגר ומתיש של לרוץ לטרסות למטה להביא את הכדור שהתגלגל והתגלגל לשם.

כל עוד הטרסות היו ריקות לא היתה בעייה, אך אחרי שנזרעו והתחילו לבצבץ הנבטים, קמה מחאה ונאסר על משחק כדורגל ברחבת הציפחה.

הימים חלפו ועברו, ליאור השותף למשחק החלומות נסה עם שרה אמא שלו לרישיקש עם הבטחה שנשוב וניפגש בפושקר. עופרה גם נסעה לרישיקש וירון נשאר עם הח'ברה שהתמידו והתחלפו בגלי המטיילים לאמריצר ולרישיקש.

צהריים אחד פגשנו את רונן ולילך עם ילדיהם, הם עברו לגור לידנו וכולנו בילינו ימים נחמדים מהם שניים גשומים מאוד, ארוחות משותפות מעולות, משחקים וציורים.

 

סוגרים את באגסו:

העסקים בבאגסו התחילו להיסגר ככול שאוקטובר המשיך. התחילו גם לפרק מסעדות החייטים ארזו את מרכולתם בשקי ענק, פירקו את מכונות התפירה וחיכו להובלות. חזרנו אחר צהריים אחד מטיול במקלאוד – אופיר, ירון ואני. ירדנו מהריקשה והתחלנו לעלות במעלה הכביש. כבר מרחוק ראינו שהגג מעל אואזיס נמצא בתהליכי פירוק. ירון צפה בתדהמה במקום הריק שהיה המסעדה האהובה עליו. הוא התחיל למרר בבכי עצוב ולבסוף התיישב ליד המקדש. הנזיר פנה אליו והציע נחמה אך ללא הואיל.

עברו עוד מספר ימים וביום ראשון בערב אחרי שהיתה סגורה כל היום פורקה גם פיצה יונייטי. ירון ואני שעברנו במדרגות שוחחנו על כך וירון אמר: "אז לא אוכל עוד פיצה ביונטי פיצה? לא נורא יהיו עוד פיצות במקומות אחרים"

למחרת גם אנחנו נסענו, נגמרה העונה, באגסו חוזרת להיות כפר רועים שקט. אומרים שאפילו יורד שם שלג בחורף.