10 עד 25 באוגוסט 2008
קאסר דיווי הוא כפר קטן עדיין אמיתי לגמרי. בין המון בתי הארחה ישנם בתי כפר עם גגות ציפחה, פרות יורדות ועולות בשביל התלול שמוביל אל הגסט האוס. נשים קוצרות במגלים קטנים עשב עבור בעלי החיים, בחצרות קשור באפלו ויש גם כמה עיזים קטנות בכל חצר. אפילו לוירדרם בעל הבית שלנו יש 4 תרנגולות שעוברות כל בוקר מהארון שבו הן גרות ללול מאולתר הבנוי ממיטת "סוכנות" ישנה עטופה ברשת.
כל האזור הזכיר לנו מאוד את אזור האלפים, הרים גבוהים שעליהם בתים קטנים, והכל ירוק, ירוק ירוק. בשל תקופות המונסון ישנה עננות רבה, לרוב השמים אפורים ויש גם עננים קטנים וקרעי ערפל בתוך העמקים מסביבנו שיוצרים תמונות נפלאות. מידי פעם קשתות צבעוניות ענקיות מחברות בין העמק להרים.
מה שאמור להיות מיוחד בקאסר דיווי זה שאפשר לראות את רכסי ההימלייה המושלגים, דבר שבעצם לא רואים בעונה זו של השנה בשל העננות והערפל. שיחת היום בקרב המטיילים היא – נראה היום את ההרים או לא ?
מכל עבר זורמים נחלים שהופכים למפלונים מרשימים המצטרפים לנחלים גדולים יותר בתחתית העמק שנראה רחוק, רחוק למטה. ביום הראשון שהגענו גור והילדים ירדו בשביל לגלות את האזור ובמיוחד לחפש את מכרה אבני החן שוירדרם סיפר שקיים שם. בכלל, כל הזמן דורכים על כל מיני סוגים של קווארץ וקווארץ אדום, ציפחה ואבן נוצצת כזו שמפזרת אבקת זהב שנראית כמין זהב שוטים כזה.
למטה יש מטבחון קטן מצוייד בכירה עם שתי להבות, המון סירים הודים – ללא מכסה וללא ידית, צלחות וכוסות נירוסטה ומחבת צ'פטי שזו מן צלחת ברזל שחורה. גילינו את נפלאות הבישול העצמי ומיד פצחנו בבישול ביתי לשימחת הילדים ושרון ויואב ובנותיהן. ייסדנו מעין קיבוץ קטן, רכשנו מצרכים ביחד, הזמנו מאיש החלב המשופם 2 ליטר חלב טרי ביום ואז כל בוקר קמתי ראשונה להרתיח את החלב ולהכין דייסת שיבולת שועל. וירדרם (הבעלים של הפלווואר האוס) ירקות אותם הוא מגדל בעצמו כולל מלפפוני ענק שבהם גור חשד שהם מגיעים לגודל הזה היות והם נקטפים מאוחר מידי, דבר שהתברר כטעות. זה כנראה זן של מלפפוני ענק שמגיעים לגודל של דלעת ובכל זאת הם טעימים ורכים. בצורה כזו אפשר להכין סלט מ 5 עגבניות קטנות ומלפפון....
אחר הצהריים עליתי עם ירון בשביל ומצד ימין בתחתית מדרגות על רחבה מרוצפת ציפחה ירון מצא שני ילדים קצת יותר גדולים ממנו משחקים כדורגל והוא מיד הצטרף אליהם. בחצר היו גם כמה פרות. פרה אחת די נגחנית עמדה בפינה וכאשר הכדור התגלגל לרגליה לא היה ברור איך אפשר יהיה לחלץ אותו, אבל אז אחד הילדים היותר אמיץ התגנב וחטף את הכדור. היות והכל בנוי במדרון ממש תלול כל פעם שהכדור נופל מחוץ לחצר היה צריך לרדת לטרסה למטה להביא אותו.
וירדרם סיפר שאם הכדור נופל לשביל אי אפשר בכלל להשיג אותו כי הוא יכול ליפול 2 ק"מ למטה.
כשהגענו יצרנו קשר טלפוני עם יפעת ועופר הגרים באזור כבר 8 שנים ועוסקים בחקלאות אורגנית ומלאכות שונות. ביום רביעי יצאנו בבוקר כדי לעלות למקדש העתיק בקאסר דיווי. עלינו לשביל והתחלנו ללכת ואז עצרו לידנו זוג על אופנוע ושאל אם אנחנו גור ועירית. התברר שאלו עופר ויפעת שהתפנו מעיסוקיהם והחליטו לעלות לפגוש אותנו. גור, אני וירון הצטרפנו אליהם לתה בקפה מוהן ושחם, מעיין ואופיר המשיכו למקדש. שתינו תה ושוחחנו בהתלהבות עד הצהריים וקבענו לבלות איתם למחרת. יפעת עוסקת בפרוייקט העצמת נשים מקומיות והיא מלמדת אותן לקלוע סלים ממחטי אורן שהוא העץ הנפוץ באזור.
עופר מתחרה בגור בידע ובהתלהבות מצמחים וצמחי תועלת בעיקר והם קבעו לצאת בבוקר לליקוט פטריות והכרת הצמחיים המקומית.
בבוקר יום חמישי 14 אוגוסט,יצאתי עם שחם ואופיר שהיה קצת חולה לפגוש את יפעת וגור, מעיין וירון פגשו את עופר אצל מכולת טארה בפאפר סאלי.
הג'יפ בו נסענו לקח אותנו עד אלמורה במקום עד המקום בו קבענו עם יפעת, והיא היתה צריכה לבוא לחלץ אותנו. לבסוף אחרי נסיעה מקסימה בין יערות האורנים הגענו לכפר קוסי שנמצא בתחתית העמק ליד הנהר. שם חיכתה חבורת נשים מקומיות שישבו במרפסת מבנה, צבעוניות, מצחקקות וקולעות סלים כפי שיפעת לימדה אותן. התיישבנו איתן ומיד התחלתי סל משלי מנסה לענות לשאלות הנשים בהינדית. השיחה שהתאפיינה בהנפת אצבעות לציון מספר הילדים שיש לכל אחת מאיתנו וחיוכים נבוכים. מידי פעם קראנו ליפעת המדברת הינדי על מנת שתסביר לנו מה הנשים אומרות.
בצהריים חזרנו עם יפעת לבית שלהם הכרנו את שתי הבנות, אכלנו ארוחת צהריים טעימה מאוד והילדים למדו לשחק את המשחק ההודי המקומי שזה מין ויארצייה לבילארד רק עם אצבעות במקום מקלות שקרוי קוראם.
כשחזרנו בערב לפלאוור האוס גילינו שגם שם מונח לוח משחק כזה וירון ואופיר פיתחו התמכרות נלהבת ושיכללו את יכולתם לכלל טורנירים ארוכים לתוך הלילה ומיד עם התעוררותם בבוקר.
אני התמכרתי למחטי אורן והמשכתי בקליעת הסל במרץ רב.
בינתיים הימים הפכו לגשומים יותר – טוב, אנחנו עדיין בתקופת המונסון. בכל מקרה תכננו להמשיך לטייל באזור וקבענו לצאת עם יואב ושרון למקדשים בג'אגאשוואר. נדברנו עם חבר של וירדרם שיסיע אותנו בג'יפ שלו.
בבוקר יום שבת 16 אוגוסט 2008 עלינו כולנו בשביל לעבר הג'יפ הירוק שחיכה לנו על הכביש למעלה, נכנסנו אליו כולנו ששתנו בני משפחת רתם, ארבעת בני משפחת וייס ובנו של בעל הג'יפ ופצחנו בנסיעה. די מהר גילינו שיש בעייה ואדי המפלט נכנסים לחלל הג'יפ, הנהג שמשום מה הסתובב והסתובב באזור במשך כשעה ורק אחרי שהסתובבנו ואחרי שתבענו להוריד את הילד שלו כי גם ככה היה מאוד צפוף התחלנו בנסיעה הארוכה לג'אגשוואר.
מרחק הנסיעה היה כ 40 ק"מ אבל הנסיעה לקחה עוד כשעתיים. הדרך היתה נפלאה אבל סבלנו מאוד מבחילות והרגשה רעה בגלל האדים. הגענו מותשים בגשם שוטף למקדשים העתיקים. חלקנו העדיפו להסתופף במין מחסה קטן ממנו הם יצאו אחרי תום הגשם ואחרי ארוחה קלה. גור ואני חלצנו את הנעליים ושוטטנו בגשם בין המקדשים המרשימים. במתחם היו עולי רגל רבים שהעלו מנחות לאלים והתפללו בפנים. במקום שררה אוירה של קדושה.
כשהגשם פסק הסתובבנו עוד קצת בעירייה, ויצאנו ליער שמקיף את המקום – יער של ארזים ענקיים מדהימים.
עצרנו ליד גשר קטן וירדנו לנחל. הילדים נהנו לשכשך את הרגליים בנחל, לאסוף אבנים יפות מקווארץ וסתם להנות מהיער. כשעלינו לג'יפ פתאום נזכרתי – עלוקות ! בנחל עלולות להיות עלוקות. מיד בדקנו את הרגליים ואכן אופיר וגור היו עטויים במספר עלוקות קטנות מגעילות שהספיקו להיצמד והסרתן לוותה בדימום מה. החוויה היתה לא טראומתית במיוחד, אולי קצת מגעילה אבל בכל זאת זה הוסיף להרפתקה.
הנסיעה חזרה היתה אף איומה מהדרך לשם, האדים גרמו לנו בחילה והדרך היתה ארוכה. שחם גילה שאם שמים על הפנים בד מרגישים טוב יותר. לבסוף הגענו חזרה לקאסר דיווי, המזל היה שאחרי 20 דקות באוויר הנקי הרגשנו טוב שוב.
כעבור יומיים 18 אוגוסט נסענו לבינסאר שזו שמורת טבע ובה אלונים עתיקים וחיות בר. בבוקר צרפנו אלינו את ינינה שהיא תיירת גרמניה מברלין. עופר ויפעת סיפרו שבינסאר קרובה, במרחק של חצי שעה נסיעה וממש כדאי להגיע לשם, ביחוד לאור העובדה שזה יער לא נגוע בעוד כל האזור הוא יער נטוע אורנים אחרי ש היערות המקומיים נכרתו כולם.
יצאנו בבוקר שהיה באופן מפתיע בהיר וחם. התחלנו ללכת ברגל ואז ביציאה מקאסר דיווי תפסנו ג'יפ לכאפר כאן. בו הג'יפ עצר. לבסוף שכנענו אותו לקחת אותנו לבינסאר תמורת 400 רופי. אחרי נסיעה ארוכה הגענו למחסום הכניסה לשמורה. גור עמד בקופה לשלם ואז הופיע יואב שיצא שעתיים לפנינו ברגל.
עלינו שוב לג'יפ ועלינו להר בדרך מפותלת וצרה. הגענו למעלה למקום בו הנהג כינה "נקודת ההתחלה". ירדנו והתחלנו ללכת בשביל בין אלונים עצומים, עתיקים, עטויים טחבים ושרכים. מעלינו זזו פתאום הענפים וחבורת קופים גדולים לבנים עם פרצוף שחור חצו את השביל כשהם מדלגים בין העצים.
המשכנו ללכת בשמורה שאכן היתה מדהימה, העצים, הפלגים והמפלונים, האבנים ולבסוף גדר אבן ארוכה שגם היא היתה מכוסה בשרכים וטחבים.
אחרי השער המשכנו ללכת בשביל שהלך ונהייה צר, לא היה לנו ברור אם צריך לחזור בדרך באנו או להמשיך ולצאת היכן שהוא. המשכנו והמשכנו והמשכנו כך שאחרי 4 שעות מתישות ומלחיצות ראינו בית ורועת בקר.
ירדנו בטרסות אל הבית ופגשנו כפריות מבוגרות שמאוד שמחו לראות אותנו, הזמינו אותנו לשתות ולאכול וניסו לשכנע אותנו להיכנס למין מלון בנוי מבוץ שהיה שם ליד.
הלכנו אחריהן לבית שלהם שהיה בית מקומי מקורי, בקומה הנמוכה למטה גרו בעלי החיים, בקומה למעלה המרוצפת ענפים מכוסים באדמה היו מספר חדרים אפלים,המטבח היה חדר עם אח בוערת קטנה שבה בישלו. ברגע בו נכנסנו לחדר, אחרי שחלצנו את הנעליים, נפתחו ארובות השמים וניתך גשם כבד, רוח חזקה השתוללה בחוץ ומיד נסגרו חלונות העץ והדלת ואנחנו ישבנו בחושך עם נרות קטנים.
הם הגישו לנו בבנות הגדולות בחצרן בין צמחי ההמפ הסבוכים, צ'אי וצ'פטי עם מטבל חריף. והמשיכו לנסות לשכנע אותנו להישאר לישון ולחזור בבוקר כי הדרך הקרובה נמצאת במרחק של שעתיים הליכה במדרון.
היות ולא הבאנו איתנו שום דבר כי חשבנו לצאת לטיול קטן, העדפנו לחזור. ביננו לבין עצמנו תהינו אם בני הבית לא פתחו את הברז של המבול על מנת שנישאר שם. אחרי בקשותינו אב המשפחה ניסה לתפוס חבר שלו בטלפון על מנת שיקח אותנו חזרה. השעה היתה כבר סביב שלוש ואני החלטתי שעד ארבע יוצאים למטה ומנסים לחזור לקאסר דיווי.
בדיוק בשעה שלוש וחצי הגשם פסק. אב המשפחה לקח מטרייה וכפכפים, תיק צד מבד ויצא להוביל אותנו למטה. הלכנו אחריו בשביל עשוי אבני ציפחה שלעומתו השביל של חנה בעומר הוא ממש דרך כבושה, ירדנו במדרון חלקלק ומפחיד בין האורנים, עברנו ליד עוד בתים במדרון. לאורך השביל פגשנו כפריים מקומיים שכולם בירכו אותנו בלבביות בנמסטה. מולנו התחילנו לפגוש ילדי בית ספר העולים בשביל לבתיהם על ההר.
ירדנו וירדנו בעקבות מורה הדרך שלנו וכעבור חצי שעה הגענו לדרך שהתגלתה כדרך עפר בעמק ליד הנהר.
כעבור זמן מה הגיעה ג'יפ מקומי , עלינו עליו ונסענו בדרך העפר שהיתה בדיוק בעבודות עפר דרך הכפרים בעמק. כפרים מקסימים עם שדות אורז בצבע ירוק זרחני, בתים צבעוניים בצבעי ורוד, כחול, אוכר. בדרך עסקו המקומיים בסלילת הדרך על ידי פיצוח סלעים גדולים לאבנים קטנות בעזרת פטישים גדולים. אחרי כשעה הגענו לכפר, ממנו תפסנו עוד ג'יפ שאחרי כשעתיים הביא אותנו חזרה לקאסר דיווי. התברר שירדנו בצד הרחוק של ההר ולכן היינו צריכים לסע את כל הדרך מסביב.
ירדנו במוהן קפה והתנפלנו בשימחה על האוכל והמילקשיקיים שם. בשעה תשע חזרנו לפלוואר האוס מותשים לגמרי. למחרת השרירים ברגליים שלי היו כל כך תפוסים שבקושי עליתי את המדרגות לחדר שלנו.
בעוד אנחנו נחים בחדר, ראש הציץ דרך הדלת ואמר שלום – זה היה רזי מגניגר, איש שומרי הגן, קולע הסלים ואופה לחם המחמצת המהולל. רזי היה מדריך של שחם בחוג שומרי הגן בשנה שעברה.
רזי ועירית הגיעו לחודשיים טיול ובני סיפר להם שאנחנו בגסט האוס הסמוך.
למחרת שרון ויואב נסעו כך ששמחנו מאוד על תוספת החברה החביבה.
באותו השבוע העזתי וצעדתי בבוקר למקום בו מוכרים עופות והשגתי לנו "עוף לשבת" הכנתי מרק עוף עם ירקות ובו התחלקנו עם בני השכן מהגסט האוס הקרוב.
באחד הימים נסעתי עם שרון לאלמורה לקניות בשוק, קניתי בדים לחולצות עבור שחם ושימלה ומכנסיים עבורי אותם תפר עבורנו החייט המומלץ מפאפר סאלי.
השוק באלמורה גדול מאוד ומשתרע על רחוב אחד ארוך, בשני הצדדים המון חנויות קטנות המוכרות מצרכים וציוד למקומיים. השוק מקומי לגמרי ואפשר לראות בו מתקן מטריות שהיה עמוס בעבודה, משחיז סכינים שהשתמש במין מתקן עשוי מגלגל אופניים, היה שם גם סדר דפוס, סנדלרים וחייטים.
אחרי כשבוע חזרתי לשוק עם גור, הילדים לא רצו לבוא וגור ואני בילינו ביום שוק מהנה ומתיש בו הרכבנו לעצמנו מטבח נייד. היות ומאוד נחמד לבשל לבד והיות שאזור אלמורה הוא האזור הכמעט יחיד בהודו בו יש מטבחים בגסט האוסים החלטנו לקנות סיר, צלחות וכדומה ולהוסיף כירת קרוזין.
בשבוע האחרון ירדו גשמים כל הזמן ואיתם גם ירד השלטר של החשמל. ניסינו ללכת לכל מיני טיולים קטנים באזור, אבל מיד היה תופס אותנו גשם כבד שהחזיר אותנו רטובים לגמרי לגסט האוס. תושבי האזור טענו שארוע כזה בו יש כמעט 10 ימים גשם כבד הוא נדיר אבל יפעת ועופר טענו שהזכרון שלהם קצר וכל שנה יש ארוע כזה במיוחד לקראת תום תקופת המונסון.
גור רצה להמשיך הלאה וקבענו להמשיך לרישיקש כי הבנו שדרמסלה עדיין גשומה מאוד. הזמנתי כרטיסי רכבת ליום רביעי בלילה, אחרי שקבענו לצאת ביום שני לנייניטאל, לבלות שם יומיים ליד האגם ואז לקחת את הרכבת מקטגודאם.
שאלתי את גור האם נזכה לפחות לראות את ההרים לפני שניסע והחלטנו שכנראה שאין סיכוי בשל העננות.
אחר הצהריים של שבת עליתי עם הילדים למסעדת הריינבו שנמצאת במדרון מעלינו. גור נשאר לנוח ואנחנו ישבנו על הגג ופתאום בעל המסעדה אמר – יופי, רואים את ההרים היום. הסתכלנו גם אנחנו והנה מבין העננים התגלו ההרים, עצומים, לבנים, פסגות חרוטיות התגלו - העננים נסוגו וכל האופק הצפוני היה מכותר בשרשרת עצומה של הרי ההימלייה. אופיר רץ מהר להעיר את גור שלא יפספס, הביא את המצלמה וכולנו עלינו מהר לכביש ומשם לגבעה מעליה כדי לראות את כל הרכס. אחרי שעה העננים שבו וכיסו את ההרים והשאירו אותנו רק עם השאלה אותה שאלנו את כל מי שפגשנו – ראית את ההרים? תייר אוסטרי אחד ששאלנו אותו ענה לנו : "כבר 20 שנה אני רואה את ההרים" באזור גרים מספר זרים כבר כמה עשרות שנים.
למחרת, יום ראשון 24 אוגוסט, עלינו לראות את המקדש של קאסר דיווי, בדרך אספתי המון מחטים כי תכננתי ללמד את רזי, עירית ובני את הקליעה. למעלה פגשנו חבורת ילדים שבאו עם המורות שלהם מאלמורה לטיול. ישבנו ברחבת הדשא למעלה, בנקודה הגבוהה ביותר באזור ומעלינו חגו עופות דורסים עצומים מצלים על עצי האורן במעופם.
אחת המורות הביאה לנו מעט אוכל כדי לכבד אותנו בסעודתם והצטרפנו אליהם. שחם ואופיר החליטו להתעכב במסעדת הריינבו היות ושחם תכנן ללמד את בעל המקום איך להכין פנקייק שווה לפי המתכון שלי ובתמורה למד איך להכין אלו פארתה שזו מין פיתה כזו ממולאית תפוחי אדמה.
בצהריים אחרי שירדנו מהמקדש ישבנו וקלענו ביחד, ירון קלע גם כן יצורים שונים ממחטי האורן. הכנו שוקו ואכלנו עוגיות שוקולד והיינו עליזים מאוד.
אחר הצהריים יצאנו גור, רזי ואני לקחת את הבגדים מפאפר סאלי ולבקר את עופר ויפעת, להיפרד ולהחזיר ספר שגור השאיל. יצאנו ברגל בתקווה לתפוס ג'יפ שלא הגיע. התחלנו ללכת וכמובן שבדרך תפס אותנו גשם כבד. לחייט הגענו רטובים לגמרי וממנו כבר המשכנו ברגל לבית של עופר ויפעת. למזלי היו לי את הבגדים מהחייט כך שיכולתי להחליף לבגדים יבשים.
בערב החזירה אותנו יפעת לקאסר דיווי, הגענו והילדים חיכו לנו עם ארוחת אלו-פארטה אותה הכינו בעצמם.
היה עצוב לעזוב את קאסר דיווי שהיה הבית שלנו במשך כשלושה שבועות. היו לנו שלושה חדרים נעימים כי אחרי שיואב ושרון עזבו עברנו לחדרים שלהם למטה, עם הכורסאות במרפסת והערסל. היה לנו מטבח מצוייד שאליו התרגלנו, היתה מקלחת עם דלי מים חמים שירון קורה לה מקלחת הודית וגילינו שיותר קל להתקלח בצורה כזו אם יש מישו שעומד ושופך עליך את המים. היה לנו ערסל ודשא בו ירון שיחק כדורגל וכיסח את הפרחים של וירדרם והיו לנו את קפה מוהן ואת מסעדת הריינבו השנטית וחברים ומכרים וכבר גילינו איפה הירקות השווים, ואיפה יש חייט טוב – יפעת אמרה שזה בדיוק הזמן לעזוב אבל אנחנו עדיין מתאבלים על הפרידה.
