18 אוקטובר 2008
מעיין מספר – כי אני וירון לא עלינו לטריונד.
קמנו בשש בבוקר ויצאנו לדרך. בזריחה כבר היינו בהרים שמעל באגסו. ההרים אותם ראינו כל החודש מתנשאים מעלינו ירוקים.הלכנו בשביל כשהגענו לדרמקוט (הכפר הסמוך), איש אחד מבוגר הראה לנו דרך קיצור שהיתה קשה מאוד היות והיתה מרוצפת בהרבה סלעים בולטים. אופיר טוען שמה שסופר עד כה הוא מנקודת מבטו של מעיין בלבד והוא עקף את כולם בהרבה, אבל מעיין אומר שאופיר הוא זה שהתלונן על הדרך. הדרך עלתה בתוך יער ארזים ואבא אמר שכל הארזים שיש בלבנון לא עולים במספרם על הארזים שיש בשטח הקטן ששם שגודלו לא עלה על מגרש כדורגל.
בסופו של הקיצור יצאנו לכביש שעבר דרך כפר קטן ובו בונים בדיוק חנות ספרים. מהכפר אפשר היה כבר לראות את הנוף הנפלא של ההרים המושלגים שזהרו בזריחה. משם המשכנו בשביל שהפסיק להיות כביש והפך לשביל טיול נוח. השביל עלה ועלה עד שהגיע לפיצול בו היו סימני נוודים – שארית אוהל, עורבים וסימני מדורה. משם המשכנו לעלות עוד. כל הדרך היינו בצל אך ראשי ההרים היו זוהרים מן השמש שהחלה לעלות מעליהם.
ראינו נוף שעד כה לא יכולנו לראותו של באגסו, דרמקוט והעמק מלמעלה. עדיין היו עצים מסביבנו, פחות ארזים ויותר אלונים. כאשר עלינו עוד הגענו לקפה הראשון שם ישבנו ושתינו צ'אי וטבלנו בו עוגיות אותם הבאנו ופירות יבשים. ראשי ההרים הקרובים היו מכוסות בחורשות של עצים מתים ומתחתיהם שיחים חיים מה שנראה כמו שריפה ישנה.
שאלנו את בעל בית הקפה מה קרה והוא סיפר שלפני שנתיים-שלוש מישהו עישן סיגרייה וזרק אותה וזה שרף שם פס גדול בהר הקרוב.
כאשר המשכנו היו מסביבנו רק שיחים ועיזים. ראינו מתחתנו כפר שנראה נטוש. עברנו בדרך שהתפתלה לפי צורת ההרים ודרך כמה נהרות יבשים מסולעים. בשעה 10 כבר הגענו לטריונד שהוא כתף ירוקה של הר ובו גסט האוסים ודאבות קטנות ומספר אוהלים. שם עצרנו ואני ואופיר חלצנו נעליים והתמתחנו ושיחררנו את הרגלים וכולנו ביחד עשינו קצת יוגה.
בטריונד היינו כחצי שעה. משם ראינו את כל ההרים המושלגים מקרוב וגם את המשך הרכס אותו לא יכולנו לראות עד כה. על ההרים היו שלוגיות רבות.
פגשנו איש אחד שאמר שאי אפשר להמשיך הלאה כי השלג חלק, אבל החלטנו להמשיך בכל מקרה ולנסות להגיע לשלג.
גור מספר הלאה:
המשכנו ועלינו למעלה בין הסלעים אחרי כמה מאות מטרים בתוך אזור עם סלעים עגולים וזוויתיים שהשביל ממש מתפתל בינהם הגענו ליער אלונים עתיקים. מה שמדהים שקו הרכס חשוף לחלוטין והאלונים הם על המדרון נראים כאילו הם צמודים למדרון כמו כרית. האלונים מדהימים, עתיקים עם גזעים עבים, זקופים מאוד עם ענפים מפותלים. מעבר לקו הטריונד התחלתי להרגיש את סחרור הגובה (שהיה בסביבות 3000 מטר). אופיר רץ קדימה ומעיין שחם ואני נשכבנו לנוח. היה קריר אבל הזענו והיינו מותשים. שכבתי על האדמה עם הרגליים על העץ והתחושה היתה כאילו אני בתוך קתדרלה.
היו שם מסביבנו מדרונות תלולים מאוד והכל ירוק, ירוק, סבך צפוף של עשב נמוך. במקום מסויים היה אחו צהוב שהורכב מטחב.
אחרי 2-3 ק"מ הגענו לעמק קטן ובו יש אוהל ניילון ועליו כתוב – הקפה האחרון = קפה קו השלג ומאחוריו ראינו את ערימת השלג הראשונה. השלג היה עשוי מגושי קרח קטנים, ברד שירד שם ולא נמס. עוד קפל קרקע אחריו הגענו לשלולית – ביצת הרים עם נוריות מים. עוד קפל אחריו הגענו למחנה נוודים נטוש, חורבות אבן, גגות בנויים מגזעי עץ במקביל אליהם ענפים דקים ושוב מעליהם קש , אדמה וטחב. היו שם סימני בעלי חיים.
בנקודה הגבוה באזור זה היה מקדש שיווה עם מראות וקלשונות וצמידים אדומים. שם ישבנו על סלע ואכלנו ארוחת צהריים. כל הזמן עסקנו בחישוב כמה זמן יש לנו קדימה והאם נספיק לחזור לפני השקיעה.אכלנו רימונים, אורז ופירות יבשים. כאשר ישבנו ראינו מולנו את הרכס כולו ממשיך ימינה ושמאלה ומולנו ראינו איך העננים נוצרים מעל השלג.
אז הגיעו מולינו מספר מטיילים ואחד מהם סיפר על קרחון שנמצא במרחק שעה וחצי הליכה קדימה. לפי החישובים שלנו נראה שאם היינו יוצאים להליכה, לא היינו מצליחים לחזור לפני החושך לבאגסו, אבל החלטנו לצאת בכל זאת. הלכנו מהר ופגשנו אמריקאי עם פירסינג שאמר שזו הליכה של חצי שעה ארבעים דקות בלבד. שמחנו מאוד וקפצנו והמשכנו בדרך במהירות. תוך חמש דקות איבדנו את השביל. טיפסנו על דרדרת של בולדרים ענקיים.
מעיין ממשיך: ברגע שאבא אמר תיזהרו, הוא החליק מעט, צחק והמשכנו ללכת. ירדנו בבולדרים והמשכנו לכיוון הקרחון דרך אחו ענק מכוסה בגללים.
גור:ראינו שאחרי הגבעה שלפננו מתחילה המורנה (דרדרת אופיינית לשפך קרחון). התחלנו ללכת מהר במדרון. האחו היה יפה עם הרבה פרחים צהובים ופרפרים. הגענו לקרחון ונכנסנו מתחתיו, התקרה שלנו עשוייה מקשתות קטנות והכל שחור משום מה. היו המון נטיפים שחלקם נוטפים. בפנים היה ממש קר.הילדים נכנסו והוציאו את הראש דרך שכבת הקרח. היה חלל מתחת כי הסלעים מתחממים והם ממיסים את שכבת הקרח.
מעיין: בשעה 14:00 התחלנו לנוע למטה. אבא מילא שני בקבוקים בשלג ואופיר נחתך מאבן חדה שהיתה מאוד דומה לקרח ונהנה לראות את הדם האדום על רקע השלג הלבן. המשכנו עוד קצת ואבא שם לב לעוד קרחון קטן בפינה. אחריו מצאנו עוד אחד וגם אותו עקפנו. לאחר מכן התחלנו לרדת במדרון וכאשר הגענו לאחו שהיה לפני הקרחון פגשנו שני אנשים שאחד מהם היה סבל ומדריך והשני מטייל שבדיוק עלו לכיוון הקרחון, אחריהם היה עוד מטייל. המשכנו לכיוון הדרדרת שאותה חצינו לפני כן ומצאנו את השביל המקיף את הדרדרת שבו שחם הלך לפני כן בזמן שאבא אני ואופיר התמודדנו עם העלייה בדרדרת.
ההרים מעלינו היו כבר מכוסים לגמרי בעננים. תוך שעה וחצי היינו כבר בחזרה בטריונד - לעומת שלוש שעות כמעט שלקחה לנו העלייה לקרחון. ישבנו לאכול בדאהבה (מסעדה קטנה) שהייתה שם ופתאום ראינו את מהי – המורה שלנו ליוגה יחד עם חברה שלו שלקח יום חופש מהוראת היוגה באוהל הכחול שלו בבאגסו והוא משועשע לפגוש אותנו כאן למעלה.
כשהתחלנו לרדת למטה, שחם, אבא וגם אני התחלנו לדבר באנגלית ועל אנגלית וכך המשיכו כל הדרך למטה. להפתעתנו ראינו מולנו תיירים וטיילים רבים שרק עתה התחילו לעלות לכיוון הטריונד, עם חלקם שוחחנו מעט והמשכנו וירדנו וירדנו. כשהגענו למקום בו אפשר לראות את באגסו אבא החליט לחפש קיצור דרך, מצאנו משהו וירדנו בו. בסופו של דבר הקיצור דרך התגלה כנוח למדי. הלכנו דרך סבך ועברנו ליד מקדש שאותו אבא הכיר. ירדנו והגענו לשביל של הכפר ומן מפלים קטנים. כשהמשכנו עוד קצת וכבר נכנסנו לבאגסו פגשנו שוב את מהי וחברתו שירדו גם בקיצור הדרך הזה.
כשסיפרנו שעלינו עד הקרחון אנשים שאלו בהתפעלות באותו היום ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה