יום חמישי, 20 נובמבר 2008
בדרך לחוף פעלולם סיפרתי לילדים בגאווה שהחוף שאנו נוסעים אליו בדרום גואה נחשב לחוף הכי יפה מבין החופים, ושהוא פחות מפותח מארמבול. אבל כבר כשהגענו לכפר וחלפנו ברחוב הצר העמוס בחנויות המטיילים עם אותם הבגדים בסגנון הודו-שיק, סוכנויות הטיולים והאינטרנט נעצו בי הילדים מבט מלגלג "כן בטח, פחות מפותח...". כשהמונית עצרה במגרש חנייה מסודר שבקצהו האחד היו אפילו מלתחות ציבוריות, משני עבריו "ביץ ריסורט" ומבין המסעדות נגלתה רצועת חול גם אני כבר התחלתי לתהות למה סחבתי אותנו מארמבול (שם כבר ידענו איפה המסעדות הטובות ואיזו חנות פתוחה בשבע בבוקר לקניות החלב). אבל אז אופיר הציץ ימינה מבעד למסעדה של המלון וקרא "אמא ! זה בדיוק המפרץ שדמיינת". ואכן, מצד ימין השתרעה רצועת חוף מקסימה עם דקלי קוקוס סבוכים ובקצה היה אי ירוק מקסים. בצד השני הרצועה הסתיימה בחצי אי מלא צמחייה. וגולת הכותרת עבור הילדים היו – קייקים שחנו על החוף וחיכו להם. בקושי אפשר היה לעצור אותם מלרוץ לחתור לאי. התיישבנו במסעדה בה גם איפסנו את התיקים עד שנמצא מקום ואני יצאתי לחיפושי הביקתה. החוף היה מלא מתחמים קטנים ובהם בקתות קטנות בנויות מדיקט שלא ממש הלהיבו אותי. אחרי הארוחה גור הצטרף לחיפושים ובסוף מצאנו בלב הבקתות בית אמיתי עם מטבח וסלון ופינת אוכל מפוארת – בעל הבית שקוראים לו ברנדון בנה את הבית אבל עזב עם משפחתו לגור במרגאו (העיר הגדולה) ששם ישנם בתי ספר טובים יותר לילדים (מכירים את הסיפור הזה כבר מאיפשהו?). למרות המחיר (יקר למדי) שמחנו על הבית אותו כינינו ה"ארמון 2" ואותו חלקנו עם זוג רוסים שקטים. בבית היה אפילו מקרר !
אחרי שהתמקמנו יצאנו מיד לים שכאן לא היה בכלל ים אלא בריכה – מים חמימים מלטפים, צלולים ושקטים. זוג שהיה בתוך הים לידנו שיחק מטקות. אופיר שצץ פתאום אחרי שהתעסק שעה ארוכה עם כוכב ים הצטרף אלינו ושכרנו 3 קייקים. גור ואני חתרנו באחד, שחם וירון בשנייה ואופיר בשלישית. יצאנו אל האי, הקייקים היו מדהימים, מעוצבים להפליא ומהירים. חשבנו להגיע לאי ולעלות עליו אבל כולו היה עטור סלעים ומיד מעליהם היתה צמחייה עבותה. חתרנו סביבו בין מפרצונים קטנים ויפים ויצאנו לים. החתירה בים היתה קשה, כאן היו גלים, אמנם קטנים אבל בכל זאת היה קשה לחתור. היה צריך לנווט בין הסלעים ולהתרחק מהחוף המצוקי. אופיר ויתר וחזר למפרץ. אנחנו ושחם המשכנו בחתירה עד שהגענו לגשר הסלעים שסגר את המפרץ מצידו השני, מעבר לו המים היו שוב שקטים. גור הוריד אותי ואת ירון בקצה החוף ומשם המשכנו ברגל. בדרך ירון פגש ילד עם כדור והצטרף אליו למשחק על החוף בין סירות הדייגים. גור ואני התיישבנו באחת מהמסעדות לשייק פירות. כשחזרנו וחברנו לשחם הופיעו זוג עם כרטיסי הזמנה למסיבת אוזניות בסגנון שנות השמונים והילדים שמחו והחליטו ללכת.
כבר כשיצאנו מהים שחם הצהיר שהוא רוצה לשכור את הקייק ליום שלם. בשביל מה לך ? שאלתי, אתה הרי לא יכול לחתור 12 שעות. איך שטעיתי.
הילדים חזרו מהמסיבה מאוחר ולמרות זאת, מוקדם בבוקר, שחם וגור יצאנו עם שני קייקים לסיור מוקדם. הם חזרו נלהבים ביותר. התברר שבקצה החוף ישנו נהר קטן שנשפך אל הים, הם שטו במעלה הנהר בין עצי המונגרובים באזור קסום להפליא- בק ווטרס קטן.
כשאופיר ומעיין התעוררו כולם יצאו למסע ארוך בים ממנו חזרו אופיר ומעיין בצהריים וגור ושחם בשקיעה.
ירון ואני החלטנו לנצל את שעת השפל של הים ולהגיע לאי ברגל. הים נסוג והשאיר עשרות מטרים בהם רחשו סרטנים, כוכבי ים ועוד המון יצורוני ים קטנים. בדרך התפעלנו משבלולים קטנים שעליהם מצויירות ספירלות בצבעים שונים. אספנו כמה וסידרנו אותן אחת ליד השנייה כדי שנוכל להתפעל, אבל אז הן התחילו להתחפר בחול, כולן ביחד ותוך שנייה נעלמו. כוכב ים אחד היה הפוך ועל מנת לבדוק אם הוא חי העברנו אותו למים וגם הוא התחפר מיד בחול. המשכנו ומצאנו גם המוני סרטנים קטנים שנכנסו ויצאו לתלוליות חול קטנות שכיסו שטחים עצומים לאורך החוף. אי אפשר היה ללכת על החוף בלי לדרוך עליהם ולכן המשכנו במים. עצרנו וניסינו להבין למה הם נכנסים ויוצאים כל הזמן ואחרי תצפית קצרה הבנו שהם נכנסים, חופרים קצת, מגלגלים את החול לכדור ודוחפים אותו החוצה. מידי פעם מגיע גל ואז הם צריכים לחפור את הכל מחדש.
בקצה החוף מול האי ידענו שישנו גשר סלעים. הגענו לשם ולא נראה לנו כל כך נוח לעבור כי חלק מהסלעים היו בתוך המים. אז ראינו מישהו שפשוט הולך בתוך המים ברגל אל האי והבנו שהמים רדודים מספיק וחצינו גם קצת ברגל וקצת בשחייה. הגענו לרצועת חוף זעירה שנחשפה בשפל שהייתה מכוסה בקונכיות לבנות ישנות. חזרנו דרך המים חזרה לחוף ובילינו את שאר הים בין המים לבית. מעיין ואופיר חזרו בצהריים וסיפרו על מסע ארוך ומתיש.
השמש התחילה לשקוע ואני התחלתי לדאוג. יצאתי ברגל דרומה לאורך החוף. החלטתי לטפס על הגבעה בקצה ומשם אוכל לראות הלאה. ידעתי שיש שם גם מפרץ יפיפה אותו רציתי לראות. לאורך החוף המשיכו המסעדות והבקתות, בקצה החוף עברתי מעל גשר וטיפסתי על הגבעה.. למטה אכן היה מפרץ מקסים עם מים בצבע טורקיז וסלעים. כשהשקפתי לים יכולתי לראות שתי נקודות זעירות נעות לכיוון צפון. היה נדמה שלאחת הנקודות היה כובע על הראש והנחתי שאלו שחם וגור החותרים את דרכם חזרה. רגועה יותר חזרתי חזרה כשלמולי במים הדמויות הלכו וקרבו. כשהגעתי חזרה לחוף של ברנדון פגשתי כבר בגור מרוגש מהמסע, שרוף מהשמש ומותש מהחתירה. שחם היה שרוף יותר ומיד הלך לנוח.
למחרת יום שבת,יצאתי עם גור מוקדם בבוקר לשיט בנהר הקטן. הכי טוב להיכנס אליו בזמן הגאות כי אז הסלעים והקרקעית מכוסים במים. ברגע שנכנסנו לנהר ועברנו מתחת לגשר הבמבוק עפף אותנו שקט, שאותו הפריעו חתירות המשוטים שלנו. מידי פעם חלפה ציפור מעל המים. באמצע אחד המפרצונים בלטו ענפים מעל המים ועליהם עמדה ציפור משונה, שחורה , שדופה למראה עם כנפיים פרושות. מה זאת הציפור הזאת ? שאלתי. נדמה לי שקוראים לה קורמורן והיא מייבשת את הכנפיים.... ענה גור.
עסקנו עוד קצת בשאלה, למה הקורמורן צריך לייבש את הכנפיים שלו ועופות מים אחרים לא ? כאשר התשובות האפשריות היו מידת הבידוד של הגוף, שכבת השומן על הכנפיים ועומק הצלילה ואז, החלטנו לוותר ולהמשיך להנות מהשיט. כשחזרנו אחרי חתירה נמרצת לאורך החוף בחזרה לברנדון, השעה היתה כבר שמונה. הילדים עדיין ישנו, מותשים מאתמול. חבורת האנגלים ישבה מנומנמת לארוחת בוקר. ויקי (אחת מהם) גרה בארץ בקיבוץ גניגר והיא מכירה את רזי... שוב, איזה עולם קטן.
במהלך היום בילה שחם בעיקר במנוחה. מעיין ואני ניצלנו כל רגע על מנת להיות כמה שיותר במים. ואופיר ערך את המצגת של הטיול בסלון הקריר. אחר הצהריים יצאנו גור ואני ברגל לאי, ממנו חזרתי בשחייה ארוכה וקשה נגד זרמי הגיאות.
יום ראשון 23 נובמבר בבוקר, היום האחרון שלנו בפעלולם. הרכבת תצא בשבע אחר הצהריים ממארגו, את החוף תכננו לעזוב בסביבות חמש. בבוקר ישבתי עם הקפה מול הים, מצטלמת מכל זווית אפשרית, עם חיוך מאוזן לאוזן. כשהתעוררו הילדים ניסינו לשכנע אותם ללכת ברגל למפרצים שבדרום, אבל רק ירון הסכים להצטרף.הלכנו שלושתינו לאורך החוף מאושרים, מצטלמים ליד כל דקל קוקוס מעניין, ליד הסלעים והסירות ובקתות העץ. עלינו על הגיבעה וגלשנו למטה למפרצון הכחול המבודד, קצת הולכים על החוף, נכנסים ויוצאים מהים.
לא סתם מתוארת החופשה המושלמת כחוף לבן, לבן, עם עצי קוקוס נטויים להם מעל לים, עם מפרצוני טורקיז ובקתות במבוק עם ערסלים.......
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה