שעת בוקר מוקדמת. 3 ילדים מנומנמים, אחד ישן לגמרי וזוג הורים המנסה בכל זאת לאתר חיות על גדת האגם על מנת להצדיק את העובדה ששלפנו את כולם מהמיטה בחמש וחצי בבוקר.
בלונלי פלנט כתוב שהסיכוי היחיד לראות חיות בשמורת הטבע פרייר הוא לשוט באגם המלאכותי, בשייט הראשון שיוצא בשבע בבוקר. הגענו בדקה האחרונה בזכות נהגי הריקשה שטסו את 2 הקילומטרים בין קומלי לשמורה. רצנו לשלם ועלינו בזמן לסירה שעגנה בתוך אגם מקסים בין גבעות מיוערות וגדות ערפיליים. התיישבנו על כסאות הפלסטיק בסיפון העליון מתרגשים מספארי השיט הראשון שלנו.
הסירה שלנו ועוד סירה גדולה ממנה יצאו לדרך בקול טרטור גדול. אני משערת שגם אם היו שם חיות שחשבו לרדת לאגם להרוות את צמאונן הן שינו את דעתן בשל הרעש.
נעצנו את מבטנו ביער הסבוך מסביבנו. סרקנו את הגדות המכוסות בעשב. הקשבנו בריכוז רב מעבר לטרטורי המנוע, נקטנו בראייה רחבה וראייה צרה וראינו רק את החיות הבאות:
3 שלדגים קטנים המכונים "קינג פישר" (על שם הבירה ההודית המפורסמת – או להיפך)
4 קורמורנים כולל קיניהם בראש עצים המבצבצים מהמים.
6 לוטרות שהשתובבו והציצו ליד הגדה.
2 ביזונים שרעו ללא הפרעה בעשב. מעיין זוכר כ-10 ביזונים אבל שחם טוען שהיו אלו אותם שניים.
4 אנטילופות ואח"כ עוד 3.
חזיר בר גדול.
4 לנגורים (משהו בין קוף לסנאי) על העץ.
הפקח שהיה איתנו על הסירה התאמץ גם הוא לגלות בעלי חיים אבל כל מה שהצליח להצביע עליו היו כמה שלדגים. בלית ברירה הוא נידב לנו מידע סטטיסטי על בעלי החיים בשמורה דבר שהוביל להצהרות הבאות:
מדריך: "בפרייר יש 16,000 איילים ו- 42 טיגריסים"
שחם: "זה אומר שיש כאן זן טורף של איילים...."
אמא: "או זן בלתי יעיל של טיגריסים...."
האמת המדעית: "ככל שעולים בפירמידת המזון מספר בעלי החיים יורד, כלומר, יש פחות טורפי על מאשר אוכלי עשב !"
היער היה מדהים, סבוך חשוך לגמרי. מידי פעם אפשר היה לראות עץ ענק עתיק מתנשא מעל שאר הצמרות.
כשירדנו מהסירה אחרי שעתיים, חלקנו מקטרים על בזבוז הכסף והזמן חזרתי לדירה עם אופיר,מעיין וירון ואילו גור ושחם נשארו וחזרו ברגל.
שחם: אבא עצר כהרגלו ליד כל עץ. עשינו סיבוב וירדנו לאגם קטן שלידו היו עקבות וצואת פילים. חזרנו דרך כל הג'ונגל ואז המשכנו עד שהגענו שוב לכביש בשלב האחרון רצנו ודילגנו בין כל גזעי העצים הכרותים ועקפנו את הגזעים מלאי הטחב, עברנו דרך שרכים ואחרי אפיק שעבר בו זרזיף מים בשלב מסויים עברנו ליד סכר גדול שהיה על הגבול עם טמיל נאדו. הסתכלנו בעניין על זקנה שחצתה את הגבול דרך שער עקום וגדר מתפוררת ושלט – "ברוכים הבאים לטאמיל נאדו". בשער ראינו פרח אדום גדול עם צורה מוזרה שהיה בצד השני של הגדר.. הגענו למלון ומסעדה יוקרתיים. שם עצרנו והורדנו את כל העלוקות מהרגליים ופסענו בחזרה למלון.
כשגור חזר הוא סיפר שכרטיס הכניסה (היקר מאוד) שלנו תקף רק לאותו יום ולכן כדאי לצאת לשמורה שוב והפעם ללכת ברגל. ירון שלא התלהב לצאת שוב, נשאר עם בעל הבית ששמח לשמש ביבי סיטר (אנחנו דווקא התלהבנו מאוד לבלות לבד...).
אפשר להיכנס רגלית לשמורה רק אם מלווים במדריך מקומי בסיור שנקרא "ג'ונגל נאטורל ווק". חזרנו לשמורה וירדנו לאוהל הסיירים. קיבלנו גרבי בד עבות, בהירות וארוכות שאותן לבשנו וקשרנו מעל לברך. המדריך שלנו (המשתייך לבני השבטים – תושביה המקוריים של השמורה) שאל לתחומי עניין מיוחדים וגור ביקש דגש על הצמחיים המקומית ושימושיה.
ירדנו לחוף וחצינו את האגם על גב רפסודה שאותה מושכים מצד לצד בעזרת חבל הקשור לגדה הנגדית. כשירדנו מהרפסודה נכנסנו ישר ליער. פסענו בין עצי הענק שחופתם התנשאה גבוה מעלינו והסתירה את השמיים. מתחתינו האדמה היתה כהה ורכה. מטפסי עבים טפסו על העצים סוחטים קריאת התפעלות מפינו והבטחה מצד המדריך כי יראה לנו גדולים מאלו. המשכנו ביער, מסביבנו עלו צלילי הג'ונגל כפי שהם נשמעים לרוב בסרטי הטבע מאחורי קולו הרך והחרישי של דיוויד אטנבורו. אופיר חייך ואמר: הבטחתם לנו ג'ונגל וקיימתם ! הצטרפנו לשאר שעמדו ליד מטפס ענקי. גילינו תילי תרמיטים ושביליהם המחופים בבוץ על גזעים של עצי ענק. אחרי כמה זמן כשדלגנו מעל פלג קטן נזכרנו בעלוקות ואכן הן התחילו לטפס על החותלות שגרבנו. הבנו למה החותלות בהירות, כי כך אפשר לזהות את העלוקות בקלות לפני שהן עולות למעלה. על האדמה הן נראו כמו אנקולים זעירים מתנועעים ומחפשים – דם !
בשארית הזמן חצי מתשומת הלב שלנו הוקדשה לאיתורן וסילוקן מהנעליים והגרביים. החצי השני של התודעה חיפש חיות, למרות שהייתי בטוחה לגמרי כי איני רוצה בשום פנים ואופן לפגוש עכשיו טיגריס כשאנחנו הולכים רגלית והמדריך שלנו מצוייד רק במקל. אבל שוב, לא היו שם חיות העולות בגודלן על פרפר. בתוך עץ עתיק חלול ראינו עטלף זעיר, המון נמלים וחיפושיות וזהו.
בלונלי פלנט מצאתי אחר כך משפט נחמד: "צוות השמורה מציע למטיילים להנות מהצמחייה שמסביב ומהרעיון שהיכנשהוא מאחוריה, חיות להן חיות הבר בשקט ובשלווה".
כשראינו קצת קופים, שאל גור את המדריך מה הם אוכלים כאן, כי הוא ראה רק קצת עצי מנגו. לאור הקופים הרבים שראינו החיים על האשפה של בני האדם ומה שהם גונבים הוא הסיק שהם אוכלים כמונו. המדריך התגלגל מצחוק וסיפר שבשמורה קיימים 1200 מיני צמחים הנאכלים על ידי הקופים. הקופים אוכלים את הצימוח הצעיר ואת הפירות שאת רובם אנחנו לא יכולים לעכל.
מאוחר יותר המדריך עצר ליד נקיק וקרא קריאות – ציפורים צבעוניות עמדו על השיחים ממול. במקום אחר בדרך ראינו טביעות ובטישות של חזירי בר אבל המדריך הסביר שאלו בעצם אנשים שחפרו על מנת להוציא שלשולים מהאדמה (לדייג כנראה).
בשלב מסויים הדלדל היער ויצאנו לאזור דמוי סוונה מכוסה בעשב ורוחש פרפרים. הלכנו לגדת האגם בתיקווה לראות את פילי הבר, אבל לא – גם הם לא היו שם.
השמש נעלמה מעבר לגבעות, פסענו בטור לאורך האגם בחזרה לרפסודה בשקט, בשקט.
קצת לפני שהגענו חלף נחש בדרך – אבל רק אני ראיתי אותו.
משכנו אלינו את הרפסודה ומשכנו את עצמנו חזרה לגדה הנגדית. החזרנו את החותלות והודינו למדריך שלנו.
כשחזרנו למלון, תוהים איך הסתדר ירון והאם הוא בסדר, מצאנו את שניהם בדירה אחרי שירון לימד את בעל הבית לשחק שש בש וניצח אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה