קומלי מתאפיינת בארגון יוצא מן הכלל של עסקי התיירות שבאזור. נזיר באבו-סוכן הנסיעות המהולל, שלא התייאש מלשכנע אותנו לרכוש חבילות תיור דרכו הוסיף להגיע אלינו מידי ערב עמוס בברושורים שהציעו: סיור ג'ונגל, הליכת טבע, מעקב אחרי טיגריסים במשך לילה שלם, טיול יום עם ג'יפ, מופע קטקלי, מופע לחימה מקומי, סיור לחוות תבלינים, סיור למפעל תה, רכיבה על פילים, רחצה עם פילים, מסע שבטי.... וכנראה עוד שאינני זוכרת.
בסופו של דבר, לקחנו סיור לחוות פילים כולל רכיבה, האכלה ורחצה איתם ולמחרת סיור למפעל תה וחוות תבלינים.
אחרי יום ביתי למדי בו ירד גשם ונשארנו בדירה, יצאנו לחוות הפילים. בחצר עמדו מספר פילים שנראו חביבים למדי. ירון ואופיר עלו על פילה אחת ויצאו לסיבוב במטע קוקוס כשאנחנו רצים אחריהם.
לאחר מכן, הביאו המטפלים מגש עם בננות ועלי קוקוס וכולם האכילו אותה.
ירון: אני נתתי לה אוכל והיא לקחה אותו עם החדק והכניסה לפה, האחים שלי שמו לה את האוכל ישר לפה, אני לא הגעתי וגם פחדתי שהיא תאכל לי את היד.
אחרי שהאכלנו את הפילים, המשכנו לאזור הרחצה שלהם. שחם ואני מחינו על העובדה שזהו שואו לתיירים, אבל התברר שהפילים באמת אוהבים להתרחץ ורוחצים אותם בכל מקרה אם יש תיירים או לא.
חיכינו ליד בריכה ריקה ואחרי זמן מה הגיעה פילה ענקית. היא הרימה רגל אחרי רגל , נכנסה לבריכה ונשכבה. אחד מהעובדים פשט את רוב בגדיו והורה לאופיר וירון להתפשט גם. העובד, הרטיב את הפילה בעזרת צינור והתחיל לשפשף אותה בעזרת החלק הפנימי של אגוז קוקוס שתפקד כמברשת קשה. אופיר קיבל גם הוא מברשת כזו וקירצף את הפילה. ירון עדיין עמד בחוץ, מהסס להיכנס גם. הפילה היתה ענקית יחסית אליו. העובד היה אומר מידי פעם מילה זו או אחרת והפילה היתה מרימה רגל, או מורידה אותה מדהים, היא הבינה הכל. אופיר טיפס על גבה והמשיך לשפשף את עורה הגס. בסופו של דבר הצטרף גם ירון שקירצף את הציפרניים של הפילה בכף רגלה שהיתה גדולה כמעט כמו חצי ממנו.
ואז, כולם התרחקו, הפילה לגמה מלוא החדק מים והשפריצה אותם לאחור על אופיר, מספר פעמים. לאחר מכן גם ירון עלה וקיבל גם הוא מקלחת – צוהל כולו.
אופיר וירון התנגבו והתלבשו ויצאנו כולנו לעבר הכפר של בני השבטים שחיו בעבר בתוך השמורה. שבטים אלו שהיו ציידים ומלקטים, הוצאו מתוך השמורה ויושבו מחדש בשוליה. הדרך עברה ליד אחו גדול וירון ומעליו התנשאו גבעות מיוערות. בפינה היתה חורשת בקבוק מרשימה. כשהגענו לצריף בו ישב המדריך הילדים החליטו לחזור למלון וגור ואני יצאנו לסיור בכפר.
הכפר בנוי מתערובת של בתים קטנים הבנויים מעשב המטוייח בבוץ ומבתי לבנים. התברר שהממשלה בונה מספר בתי בטון בשנה והתושבים אמורים לעבור אליהם. כששאלנו מה הם מעדיפים – אמר המדריך שהם מעדיפים את הבתים המקוריים כי בבתי הבטון חם מאוד. הבעייה שהממשלה לא מרשה להם לבנות את הבתים שלהם, היות והם קוצרים את העשב שממנו הפילים ניזונים.
המדריך שלנו שתק רוב הדרך. הוא הלך ואנחנו בעקבותיו בין הבתים הקטנים, בין עצי האלמוגן והבטל שעליהם טיפס פלפל שחור. רק כאשר יצאנו מהחנות הקטנה והאפלה בה שתינו תה ואכלנו לחמניות קטנות בעודנו יושבים על גבי מיטה קלועה בין שקי הפלפל, הוא סיפר לנו על המלך.
השבטים מונהגים על ידי מלך (שגר בכפר אחר) והוא זה ששופט ומארגן את המסיבה השנתית לאחר קטיף הפלפל. המלך לא נבחר אלא זהו תואר העובר בירושה ל - בנה של אחותו. לשאלתי מה קורה אם אין למלך אחות ? עונה המדריך: תמיד יש אחות. ומכאן והלאה אנחנו שואלים והוא עונה ומספר על תרבות שלמה השונה לחלוטין מהתרבות ההודית. הדת שלהם אינה הינדו אלא דת פאגנית והאלים הם אלי הטבע הקיימים בכל. בשבטים יש קאסטות אבל הן רק מן תתי שבטים שבעיקר נועדו להסדיר את ענייני הנישואים. לכל תת קאסטה יש את האל שלה. יש את תת קאסטת הנמר ויש את הדב, הנחש ועוד כאשר הסגידה היא לא לדמויות או פסלים. מערכת הנישואים גם היא מעניינת. זוג המעוניין להתחתן (דבר הנקבע בעת המסיבה השנתית) מתחלף בבתים. החתן המיועד עובר לגור עם הורי הבחורה ולהיפך. המטרה היא לבחון איך בני הזוג מתפקד. העניין הוא, שלא כמו ההודים ששם הגבר נשאר לגור עם אימו והאישה מצטרפת למשפחת הבעל, דבר הגורם לגברים לא לעבוד אלא להסתמך על ההון המשפחתי. אצל בני השבטים בני הזוג גרים בבית לבד ולכן הם צריכים להוכיח שהם יכולים להסתדר לבד והגבר לפרנס. הוא ניסה להסביר לנו עם מי מותר לו להתחתן ועם מי לא. כנראה שתת קאסטה הקרובה לו מבחינה גנטית אסורה ומותר לו להתחתן רק עם בני תת קאסטות מסויימות. מי שקרובה לו נחשבת אחות ולכן אסורה בחתונה. התרבות היא מטריאכלית ותת הקאסטה נחשבת לפי האם. היינו מוקסמים ושאלנו עוד ועוד. כשהסתיים הסיור, נפרדנו מהמדריך וחזרנו נרגשים לעיר.
בערב, הילדים כולם הלכו לראות הופעה של אומנות לחימה מקומית הייחודית לקרלה.
ירון מספר:הגענו לבית בו היתה ההופעה, היו הרבה כסאות וממש טיפה אנשים היו באולם. אבל, מסביב ללוחמים היתה רשת בשביל שבטעות לא ישימו לנו חרב בעין. דבר ראשון, שני לוחמים השתחוו אלינו ואז ברכו את החרבות, הם היו ממש ערומים רק עם תחתוני בוקסר. ואז הם התחילו את הקרב. הם רצו ונתנו מכה וקפצו כל אחד לצד של היריב ואז הם קפצו אחד על השני ונתנו מכה בשתי החרבות שלהם – אף אחד לא ניצח. אחרי זה, עוד שני שחקנים ברכו את הכל, אבל היה אחד עם מקל ואחד בלי כלום. אז קודם כל – הם רצו אחד לשני, ו.... הזה עם המקל נתן לשני מכה שנראית ממש חזקה, אבל אני ידעתי שהוא לא עשה את זה באמת וזה היה חלש. ואז, הלוחם, זה עם המקל, קפץ על הזה בלי המקל ונתן לו מכה קטנה חזקה בעורף.ואז, הזה עם המקל ניצח. אחרי זה, היה חרב עם מגן והם נלחמו כמעט רק עם המגן. הרגשתי ממש מפוחד והמום אבל הקרב ממש עניין אותי. ואז, כיבו את האורות ואיש אחד הדליק שני מקלות ועשה כל מיני פעלולים עם המקלות. אחר כך הביאו עיגול עם אש ושמו מזרון ואז ארבעה-חמישה שחקנים קפצו דרך העיגול ואז כל סוף קרב הם השתחוו, והדליקו את האורות ומישהו עשה פעלולים עם שוט אחד, הוא השתחווה ומישהו הגיע עם שני שוטים ועשה פעלולים.
למחרת בבוקר אסף אותנו ג'יפ ונסענו לסיור בחוות תבלינים, מטעי ומפעל תה. יצאנו מקומלי בדרך מפותלת יפיפיה, הכל ירוק סבוך בין הרים מיוערים. בשלב כלשהו ההרים המיוערים התחלפו במדרונות מכוסים שיחי תה, שנראו כמו מברשות ירוקות המסודרות זו ליד זו ויוצרות שמיכת טלאים מרהיבה. היו מטעים צעירים ירוקים בהירים ומטעים מבוגרים יותר.
אחרי נסיעה של כשעה, הגענו לשערי מפעל שבפתחו חנות המפעל בה מכרו אריזות תה. נכנסנו בשער דרך מטע בו עסקו נשים בליקוט עלים לתוך שקים שהיו תלויים על ראשן. כאשר חלפנו דרכן הגישו לנו פרח עץ התה. לשאלתינו התברר לנו כי השיחים הקטנים היו למעשה עצים בני כמאה שנה, אשר קיצוץ העלים המתמיד משאיר אותם קטנים. שוטטנו עוד בשבילי המטע וכשהגיע שעת הביקור במפעל נכנסנו בחברת קבוצה נוספת שהיתה שם לסיור. בקומה העליונה צפינו במגשים מאווררים בהם פרוסים העלים הטריים לאידוי (טבעי), לאחר מכן הם מיובשים, מקוצצים ומסוננים לגדלים שונים וזהו, נארזים בשקים. את האריזות לשקיות התה, או לקופסאות הקטנות עושים רק במפעלי האריזה והמפעל הזה הוא מפעל ליצור התה הגולמי.
לאחר הביקור, חזרנו לג'יפ ונסענו חזרה לכיוון קומלי. חנינו ליד מה שנראה כבית פרטי ועל השלט היה כתוב – אברהמס. אברהמס מצויינת בלונלי פלנט כחווה שאפשר להגיע אליה לבד (ללא סוכן נסיעות), כך שהבנו שנזיר באבו (כפי שחששנו) אכן גזר עלינו קופון.
נכנסנו לחצר מקסימה, מלאה צמחים שרובם צמחי תועלת ותבלין.
היה שם בעיקר זנגוויל ופלפל שחור מטפס והיו פסיפלורות מטפסות על עצי ענק. הילדים שמחו ביותר לראות את עצי הקאקאו. טיילנו כשעה בחברת אברהמס במטע הקסום שלו. האדמה היתה מכוסה עלים ועשירה ואברהמס שמח ביותר לשתף את גור שגילה עניין רב ביותר. גור הכי התלהב מדבורי הבר הקטנות שגרו בכוורת עשוייה חרס. הדבורים נראות כזבובים קטנים, אולם הן דבורים לכל דבר המייצרות דבש שחור הנחשב בריא ביותר.
למחרת בבוקר, עלינו לג'יפ המפואר (פינוק אחרי הנסיעה המטלטלת מקוטיאם) שיקח אותנו לקודאי קנאל, אחרי פרידות קורעות לב וצילומים הדדיים עם בעל הבית ואשתו (אותם אפשר לראות בתמונות עומדים ומנופפים לנו לשלום ממרפסת הבית), בעודנו חולפים בסמטאות קומילי תהינו מה גרם למקום הקטן הזה להחרט בליבנו כאחד המקומות הנעימים, מסבירי הפנים והמרגשים בהם היינו, אולי זאת קרלה והממשלה הקומוניסטית שלה המאפשרת לאנשים לחיות בנוחות, ולארגן את חייהם ואת התיירות במקום. את התשובה נקבל בטאמיל נאדו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה