אחרי טלטולים בקוטיאם שהתגלתה כעיר מודרנית – אפשר היה לראות זאת לפי יריד הספרים שבדיוק התקיים בה ולפי המודעות על תערוכת כלבים.....
עלינו לאוטובוס שחשבנו שהוא אוטובוס תיירים ודי מהר התברר כאוטובוס מקומי (אוטובוס תיירים יוצא מנקודה א' ועוצר רק כאשר הוא מגיע לנקודה ב', אוטובוס מקומי המכונה לוקל בס יוצא, כשהוא עמוס באנשים וכל הדרך לנקודה ב' עוצר בכל פינה אפשרית ובלתי אפשרית, מוריד ומעלה אנשים בצורה כזאת שהצפיפות בתוכו נשארת קבועה פחות או יותר). לאוטובוס שלנו לא היו חלונות אלא פתחים גדולים, מאוחר יותר כשהיה לנו קר התברר שמעל הפתח קיים תריס שאפשר להוריד אבל אז לא רואים בכלל את הדרך. מאוחר יותר כשהיה לנו קר היה גם חשוך ובמילא לא ראו את הדרך.
כשיצאנו מקוטיאם, הדרך החלה להתפתל כלפי מעלה דרך מטעי עצי גומי ובתים מפוארים. הבתים התאפיינו בסגנון פרוורי יוקרה אמריקאים, היו צבועים בצבעים שונים עם הרבה מפלסים וגינה מעוצבת שהשתרעה משני עברי כבישי גישה רחבים. שוב, התחושה היתה שאנחנו לא בהודו ואחרי שחלפנו על פני עשרות בתים כאלו, שאלנו את השכן שלנו לספסל האוטובוס מה הסיפור.. הבחור סיפר שאנשים יוצאים לעבוד בחו"ל בעסקי מחשבים וחוזרים עם הרבה כסף ובונים לעצמם בתים כאלו כמו שראו בארצות הברית בפרוורי קוטיאם.
מטעי הגומי התאפיינו בעצים גבוהים כאשר לכל עץ צמוד מיכל פלסטיק קטן והם חבושים. הם הזכירו לנו כלבים שחבשו להם צווארון הגנה כדי שלא ילקקו את הפצע שלהם. גור סיפר שהמקומיים חורצים כל פעם חריץ חדש בקליפה מילימטרים ספורים מהחריץ הקודם וכך אוספים את הגומי.
כאשר הגענו לאזורים גבוהים יותר בהרים ירד הערפל והצמחייה נהייתה מגוונת. שרכים עצומים ומטפסים יצרו סבך מרשים. החשיכה ירדה ואנחנו המשכנו בנסיעה בין עיירות קטנות בהם ירדו אנשים ועלו.
לבסוף הגענו לקומלי. ברגע שירדנו מהאוטובוס, בעצם חלקנו אפילו לא הספיק לרדת, תפס אותנו איש אחד שיותר מאוחר התברר כסוכן הנסיעות המהולל והעקבי נזיר באבו (שהיה גם יושב ראש אגודת סוכני הנסיעות בקומלי). נזיר הציע לנו מלון משפחתי נחמד, לא רחוק מהרחוב הראשי והשמורה וטען כי יש שם מטבח ומסעדה וטלויזיה והכל. בעקבות הנסיון האומלל בפושקר בה קפצנו על המלון הראשון שהוצע לנו, נטיתי לסרב. אבל היות והייתי עייפה ומותשת מהנסיעה, החלטתי לצאת לראות את המקום יחד עם שחם. הגענו לבית בשכונה שקטה. המלון היה בעצם דירת מגורים מקסימה עם שלושה חדרים, מטבחון ופינת אוכל תחומה באקווריום דגים גדול. החדרים מתוקים, מעוצבים וחדשים כאשר בכל חדר יש חדר אמבטיה נקי וגדול. מהר שלחנו את נזיר להביא את כל השאר וישבנו לחכות להם בחשיכה...
בדיוק היתה הפסקת חשמל. בעל הבית הבטיח שהחשמל יחזור בדיוק בשעה שמונה. ואכן החשמל חזר בדיוק בשמונה. אחר כך התברר שעל מנת לתעל את עומסי הצריכה, מדינת קרלה יוזמת הפסקות חשמל בכל עיר בשעה קבועה. זמן הפסקת החשמל בקומלי היה בין שבע וחצי לשמונה בערב.
מאושרים התמקמנו בחדרים החביבים. התברר לנו שאנו הזרים הראשונים שמתגוררים ב"הום סטיי" הזה שהיה חדש לחלוטין. עובדה זו גרמה לבעל הבית לכרכר סביבנו כל הזמן עם סיבה ובלעדיה. בעל הבית הוא איש צעיר עם שפם, בעל מבנה גוף גדול, שהיה לבוש דרך קבע בחולצת צווארון נקייה ומסודרת ועל מותניו כרוך בד משובץ המקופל באזור הירכיים בצורה שנראית כאילו הרגע יצא מהמקלחת. הבד המכונה לונגי, מהווה את הגירסה המקומית למכנסיים או להיפך. במשך כל תקופת שהותנו הוא הופיע בחדר האוכל, כביכול האכיל את הדגים, סידר את המטבח וכל הזמן התעניין ושאל אם אנחנו צריכים עוד משהו ? האם אנו רוצים שאשתו תבשל לנו ארוחת ערב ? ארוחת צהריים ? או ארוחת בוקר ? האם יש שיפורים שאפשר לעשות עוד בחדרים שיתאימו לזרים ? הוא טרח והביא לנו גז למטבח וכל ערב חיבר את תאורת החירום לחשמל כדי שתהיה מוטענת להפסקת החשמל.בלילה כשהיינו כבר במיטות נכנס לחדר להכניס את המכשיר להרחקת יתושים. לא היה לנו כל כך נעים להסביר לו ש"זרים" רגישים לפרטיות שלהם ולא נהוג להיכנס לחדרי השינה שלהם" כי הוא היה כל כך נחמד ורוצה לטפל בנו. הדבר נבע לדעתי גם מההבדל באורח החיים של ההודים. להודים אין חדר שינה או סלון והם לרוב חיים בחדר אחד בו הם ישנים.
הבנו שהוא מאוד מתרגש מהיותו בעל בית, כך ש"סבלנו" בחיוך את הטיפול בנו, וכן, הזמנו אידלי (מאכל מקומי מאורז מותסס) מאשתו וכשלא הצלחנו לחתוך את האננס או הקוקוס קראנו לעזרתם והם הגיעו חמושים בסכין גדול, פירקו את הקוקוס ונשארו לדבר איתנו 3 שעות.
התקופה היתה המתקפה בבומבי. בעל הבית היה מודאג וחלק איתנו את התרגשותו מן המעשה. בעצם, מעולם לא היה בהודו כזה פיגוע של חטיפת בני ערובה. התחושה היתה של כעס גדול ופגיעה בתדמית של הודו.
בקומלי גרים ביחד מוסלמים (גם בעל הגסט האוס הוא מוסלמי), נוצרים, הינדים בצורה שלווה והרמונית נראה תוך כבוד הדדי.
בסופו של דבר נשארנו שם הרבה יותר משתכננו, קצת בגלל השמורה אבל בעיקר בגלל הג'ק פרוט והמטאטא.
ג'ק פרוט הוא פרי ונראה שממש כדאי לאכול אותו מהר לפני שהוא יאכל אותנו. אופיר ביצע זאת בהתמדה ומוכרת הג'ק פרוט מעבר לגבול (עם טמיל נאדו), הופתעה לראות את גור שב וקונה ממנה את כל מה שהכינה מספר פעמים ביום.
קודם כל הג'ק פרוט הוא ענקי, הפרי הכי גדול שראינו בחיים (וגור ראה הרבה פירות בחייו). הקליפה שלו קוצנית כולה ותוכו לבן, רך ומתוק. את הגרעינים המצופים בסיבים טעימים לבנים אפשר לבשל ולאכול והם טעימים כערמונים.
לגבי המטאטא – היה שם מטאטא מערבי. מטאטא אמיתי עם ראש עטור סיבים קצרים ומקל !!!!
המטאטא ההודי מורכב מחבילת ענפים (כשמדובר במטאטא מדרכות) או מעשב מיוחד המאוגד בקצהו. במקרה הטוב מחובר לחבילה מקל קצר מאוד מפלסטיק. הטאטוא מתבצע על ידי כיפוף הגו וטאטוא – כנראה מכאן המונח "כיבוד הבית". אפשר לראות בכל הודו נשים מטאטאות את הרחוב או רחבת העפר לפני הבית במטאטא כזה. הבוקר מתחיל בטאטוא כל העלים והאשפה שהצטברה במהלך היום והלילה בפתח הבית והשבילים המובילים אליו ורק לאחר מכן מתחילים בשיגרת היום.
מי שמורגל במטאטא מערבי לא יכול להבין למה אי אפשר לחבר מקל לאגודת הזרדים בשביל שלא יהיה צריך להתכופף. בכל הבתים בהם גרנו נאלצתי לטאטא בסגנון ההודי, חוויה שוברת גב למדי. לכן תרועת השימחה עת מצאתי את המטאטא מאחורי הדלת במטבח העלתה חיוך על שפתי כל שאר בני המשפחה, ומי שלא ראה שמחת טאטוא ריצפה במטאטא אמיתי לא ראה שימחה מימיו..... אפילו היה שם גם יעה !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה