קודאי קנאל

כשיצאנו לכביש הראשי עצרה המונית והנהג ניגש לשלם את דמי המעבר לטאמיל נאדו. משום מה, זו היתה המדינה היחידה בה נתקלנו במחסום ובמיסים במעבר. בזמן ההמתנה שלחנו את אופיר להצטלם מהר עם הפרי האימתני של הג'ק פרוט. כשחזר הראה לנו את ידיו המנוקבות וסיפר שבחר את הפרי הכי גדול (בתמונה אפשר לראות את הג'ק פרוט ואופיר).

יצאנו מקודאי קנאל בדרך שהתפתלה ביער עבות, מלא מטפסים ושרכי ענק. ירדנו בהר וכאשר הגענו לצידו השני נגלה בפיננו עמק ירוק מקסים מכותר בהרים. כשהגענו לתחתית העמק חלפנו דרך כפרים ועיירות שנראו מוזנחים למראה ועניים. הבקתות עשויות ענפי קוקוס קלוע ובכל מקום אנשים וילדים לבושים סחבות. בפעם הראשונה מזה שבועות פנו אלינו ילדים וביקשו כסף.

נסענו הלאה באזור חקלאי, לההפתעתנו היו כרמים משני צידי הדרך והשילוב של כרמים ועצי קוקוס היה בהחלט מעניין. חלפנו על פני מקדשים קטנים החבויים בין עצי ענק, שלא היה ברור אם המקדש הוא מבנה האבן או העץ ששורשי האוויר שלו היו עבים כגזעים ויצרו מבנה קשתות מדהים שכיתר את המקדש הפנימי מכל הכיוונים.

המשכנו דרך עיירות מאובקות שבכולן הלכו גברים בלונגי וחולצת משבצות, בכולן היו אותם חנויות כלי מלאכה, בדים וממתקים ובכולם היו תלויים שלטים בהם מצוייר גבר מבוגר הקורא לבחור בו ובמפלגתו. היה נדמה שאנו נוסעים במעגלים, רגע..... עברנו כבר בעיירה הזו?

בסופו של דבר לאחר נסיעה בעמק הצר והארוך, פנינו לכיוון ההרים. מיד השתנתה האווירה, צמחיה מגוונת מכל עבר, הכביש התלול ומולנו נגלה מפל עצום. בסיבוב אחד עמדו מספר אוטובוסים ליד 2 קיוסקים קטנים ולא רחוק היה מגדל תצפית על המפל. יצאנו לחלץ עצמות ולצפות על המפל יחד עם עוד עשרות בנות שציחקקו למראנו.

להקת קופים מלאה את המקום, הקופים ליקטו את השאריות, טיפסו על העצים ועל גג האוטובוס וירון היה מוקסם לגמרי.

המשכנו בדרך שעלתה והתפתלה הלאה. מפלים וזרמים ירדו מכל פינה. אחרי שלושה חודשים במדבר ובים חזרנו להרים. גור מחה כנגד העצים שהיו נטועים ולא טבעיים במיוחד כנגד האקליפטוס ששלט בנוף. לי לא היה אכפת מה מקור הירוק, העיקר שירוק בעיניים וסבוך ויש רעש של מים.

קצת לפני קודאי קנאל חלפנו ליד מפל נוסף רחב ומרשים ונכנסנו לעירייה.

קודאי קנאל נוסדה כהיל סטיישן, כאשר המיוחד בה שיסדו אותה אמריקאים. יש בה בית ספר בין לאומי, אגם מלאכותי והרבה בתי נופש של עשירי צ'נאי הנמלטים אליה בעונת החום (מאי-יוני).

.אחרי שעברנו בעיר המלאה בתי מלון שלא נראו לנו, (דמיינתי מקום שקט בטבע) תפס אותנו בחור צעיר ותזזיתי שהיה נחוש בדעתו להזמין אותנו לראות את המקום שלו. הוא סיפר על חדרים בבית, וביקתה עם מטבח ואפילו אח (לחימום). יצאנו קצת מהעיר והגענו לשער ברזל. דרך מרוצפת עלתה מהשער והתפתלה בין עצי האורן. המקום נראה כמו אחוזה כפרית. בקצה הדרך עמד בית אבן עתיק מקסים, חלונות גדולים, וגג משופע. לפניו היתה מדשאה מטופחת ובשוליה ביקתה קטנה בנוייה לבנים אדומות, עם מרפסת, על טרסה מעל ניצבה פינת תה עם שולחן וכסאות ברזל מסוגננים. התחושה היתה שהגענו לבית אחוזה כפרי באנגליה.

על הגג ישב איש אחד ועסק בהחלפת הרעפים, היתה גם אישה מלאה שהסתובבה בבית כמן סוכנת בית או טבחית.

עלינו במדרגות ונכנסנו דרך דלתות הזכוכית למבואה מרוצפת עץ ובה רהיטים עתיקים. מימין ניצבה שידה ועליה ספרים עתיקים ומשני עברי הדלת הענקית היו תלויים דיוקנאות חמורי ספר של גבר ואישה. נכנסנו מוקסמים לחדר ענק ובו אח, כורסאות מרופתות ומיטה גדולה. בקצה החדר נצבו ארונות ושידה מרשימים ודלת עץ הובילה לחדר אמבטיה. בחדר האמבטיה היה כיור ענק, מקלחת עם צנרת חיצונית שמתחתיה ניצבה גיגית עץ ענקית כמו שרואים בסרט המערבונים בו הגיבור יושב במין גיגית כזו והנערה יוצקת מים חמים על גבו....

אבל גולת הכותרת של כל החדר הזה היתה הניאגרה ! ניאגרת ברזל מעוטרת ניצבה לה גבוה מעל לאסלה, ממנה יצא מנוף מסוגנן עם חוט. (בטח שצילמתי). היות ובחדר הענקי הזה ניצבה רק מיטה אחד, יצאנו לעבר הביקתה והתאהבנו מיד. בחוץ היתה מרפסת מקורה עם כורסאות, נכנסנו לחדר הכניסה שהיתה בו מיטה אחת ומולה אח ובצידו השני פינת אוכל יפיפיה עם כסאות דומים לכסאות שיש בבית של חנה בעומר. מחדר הכניסה נכנסים לעוד חדר שינה שגם בו רהיטים מדהימים, כולל מכתבה ומתלה בגדים מעוצב, חדר אבטיה ענקי ובו מחמם מגבות. כאשר פונים ימינה מגיעים למטבח ובו גם מוצבים ארונות רשת כמו פעם, שידה עתיקה ומדפים שקועים בקיר.

הקומפלקס הזה היה יקר, אבל לקחנו, בטח שלקחנו ומיד התיישבנו ליד שולחן האוכל לאכול את הביצים הקשות ותפוחי האדמה שבישלנו עוד בקומלי. גור ואני יצאנו לסיבוב בעיר וקניות והילדים נשארו בביקתה.

ירדנו למטה לכיוון העיר, בכביש התלול, משני צידנו עצי ענק ומידי פעם בתי אבן מדהימים. כשהגענו לעיר נכנסנו לכמה מכולות קטנות שלמרבה הפלא החזיקו דוכן שוקולד תוצרת בית במגוון טעמים. בעצם מגוון הטעמים היה רק בשלטים הקטנים שלפני ערמות השוקולד. גור קנה פיסה מכל סוג ואז התברר שהכל אותו הדבר, אבל בכל זאת נחמד.

המשכנו וגילינו רחוב קטן עם חנויות קטנות לתיירים. נכנסנו לחנות עתיקות ולחנות המוכרת פרטים שונים המיוצרים באזור בעבודת יד – בעיקר ריקמות וסוודרים. המשכנו ומצאנו גם את החנות האורגנית שסיפרו לנו עליה ובה גור קנה מספר סוגי סוכר. אני, שאפתי לסופר מרקט מערבי ואנשים ברחוב הפנו אותנו לאחד כזה.

בסופר קנינו פסטה וגולת הכותרת – נ ק נ י ק י ו ת.

כשחזרנו אחר הצהריים, ירון היה נחוש בדעתו להדליק את האח. התאמצנו לשכנע אותו שעדיין חם ולא כדאי להדליק את האח ולבזבז את העצים (שעלו לנו הרבה). בסופו של דבר השמש החלה לרדת וירון ואני התחלנו לאסוף זרדים ולנסות הדליק את האח.

לקח לנו הרבה זמן וגפרורים ורק מעיין שנחלץ לעזרתנו (בהתלהבות שהוסוותה היטב) הצליח. את הערב בילינו מול האח, מתכרבלים ומביטים בלהבות.

שחם החליט לצלות את הנקנקיות על האש, ולכן את חלקן אכלנו מבושלות והשאר צלויות.

בלילה הילדים נשארו לישון בביקתה וגור ואני עברנוו לישון בחדר הגדול שבבית. בעצם רק ירון ישן, שאר הילדים גררו את הכורסאות אל מול האח ובילו ערב ולילה ארוכים במשחק פנטסיה (נדמה לי בנושא אפל כלשהו), מתלהבים מהלוקיישן המושלם.

החדר הגדול בו גור ואני ישנו היה קר וטחוב – דבר שהסביר את עיסוקו של האיש על הגג. המזרון היה רך מידי וכאשר שכבנו במיטה, שקענו מיד במרכז כמעט לתנוחת ישיבה. בעיקר היה לנו קר נורא. הכרית של גור נורא הסריחה והוא נאלץ לחפוף את הראש כי ממש אי אפשר היה להיות לידו.

בסופו של דבר, החלטנו לעבור גם לביקתה. העברנו את המזרונים מהחדר הגדול לביקתה והאישה פרשה את כל השמיכות והכריות לאוורור על הדשא.

בבוקר, ירון התעורר בהתלהבות ליום חדש של אש באח, ולאחר מחאות קלושות שלי, הוא כמובן ניצח והדלקנו שוב את האח. מעיין הצטרף לאש והשאר ישנו עד מאוחר. היות ואי אפשר היה לשכנע אותם לזוז מהביקתה, גור ואני יצאנו לסיבוב בעיירה ולקניות.