קוצ'ין

יום שני 24 נובמבר

מחלונות הרכבת נשקף נוף רטוב, ביצות, תעלות, גשם. החורשות בצדדים כללו כבר כשלושה מיני דקלים ולא רק דקלי קוקוס ולבתים היו גגות מוזרים כמו פגודות. כשיצאנו מתחנת הרכבת בארניקולם על מנת לתפוס ריקשה לפורט קוצ'י ירד גשם קליל, לקחנו 2 ריקשות ויצאנו לפורט קוצ'י שהיא העיר העתיקה והאזור התיירותי. הלינה באזור היא בעיקר ב"הום סטיי" שזה כמו צימרים באירופה רק בלי הברקפסט.אחרי די הרבה זמן וביקורים בבתים עתיקים משופצים להפליא ומטופחים בהם לא היה מקום, מצאנו שני חדרים בבית כזה חדש ונקי שנקרא חברון. השעה היתה כבר צהריים וחיפשנו מסעדה. אחרי די הרבה שיטוטים מצאנו דהבה מקומית וקיבלנו ערימה של מה שנראה כמו מלווח והוא הפארטה/צ'אפטי המקומי. גור וירון חזרו למלון ושחם, מעיין, אופיר ואני יצאנו בחזרה לארנקולם במעבורת על מנת לקנות למעיין את מתנת יום ההולדת שלו נגן אם,פי 4. כאשר ביקשנו מנהג הריקשה לקחת אותנו לחנות אלקטרוניקה לא תיארנו לעצמנו שנגיע לפאתי רעננה. ברחוב צדדי שכנו להם מספר בניינים עמוסים בחנויות אלקטרוניקה שנראו כאילו הם עומדים באחד מאזורי התעשייה באזור גוש דן. אחרי סריקה של כחמש חנויות שבעיקר התמחו ברמקולים ועוד כמה חנויות שהתמחו בחלקי חילוף לטלפונים סלולריים המשכנו בחיפושנו. עוד חנות מחשבים שלחה אותנו לאזור אחר בעיר. כשהגענו לאזור הוא נראה לנו מוכר ואכן הגענו חזרה למקום בו ירדנו מהמעבורת. מעיין התפשר על נגן פשוט שמתאים לצרכיו, תפסנו את המעבורת חזרה לפורט קוצ'ין בדקה האחרונה וחזרנו למלון. בדרך ראינו את גור על אופניים, בדרך להכרות עם האזור לאחר סיבוב עם ירון לאורך החוף.

גור: נסענו על אופניים לאורך הטיילת וראינו המון יקינתון מים יבש שנסחף מכל תעלות המים והנהרות באזור וברגע שהוא מגיע למים המלוחים הוא מת. חיפשנו חוף שאפשר להיכנס אליו והסתבר שכל חזית החוף לאורך קילומטרים תפוסה על ידי בסיסי צבא ומוסדות ציבור ואין גישה לחוף. מצאנו פרוייקט דיור לדייגים ובו בקתות זעירות. נכנסנו בין הסמטאות ומצאנו חוף דייגים ענק, ברוחב 5 מטר, מסריח ובו המון סירות וערמות של צדפים יפים אותם זורקים הדייגים, ערמות של דגים מסריחים וחתולים מאושרים. בסך הכל פינה די מדכאת. הלכנו די לאיבוד וכשאיבדתי את התיקווה אחרי שנפלתי לאותו בור שלוש פעמים, עצרתי אוטוריקשה, העלנו את האופניים עליו וחזרנו למלון.

ירון נשאר לשחק כדורגל במגרש שמתחת למלון. במגרש היו כמה עצי ענק מרשימים ביותר, שערים קרועים והמון ילדים ונוער משחקים כדורגל וקריקט.

גור: כל פורט קו'צי הוא רחוב ראשי אחד או שניים ורואים שהתהילה של המקום היא הרחק מאחוריו. ישנם הרבה מבנים גדולים ומפוארים אבל מזוהמים ומתפוררים. בשלב כלשהו התחילו חנויות סיטונאיות, למשל חנות שבה מוכרים רק פלפל חריף, ערימות, שקים, ארגזים, שוקלים אותם אורזים אותם – רק פלפל אדום. זה שליד רק הל, לידו רק פלפל שחור. יש גם חנויות מבריקות ונקיות בהם מוכרים את כל התבלינים באריזות לתיירים, אבל עדיין רואים את הסוחרים שבעצם מאז ימי קדם מגיעים אליהם מכל העולם על מנת לרכוש תבלינים.

ברחוב ראיתי שורה של גלריות מיוחדות ובקצה חנות אחת עם ריקמות בעברית ובאזור מבנה אחד שהוא בית כנסה.

בערב, יצאנו לאכול. בחיפושנו אחרי מסעדה נחמדה (לא דהבה) חלפנו על פני מגרש כדורגל בו נערכה תחרות ססגונית בין קבוצות נוער. ירון נצמד לגדר ולקח כמעט רבע שעה לנתק אותו. בקצה המגרש עמד עץ המפואר ביותר שראינו, העץ מכונה עץ האם והוא עומד שם מתקופת הפורטוגלים, עמדנו קצת לידו בהערכה והמשכנו לכיוון החוף בו מוצבות רשתות דיג מיוחדות סיניות. הרשתות קבועות לגדה מחוברות למתקן גבוה והן יורדות לתוך המים עם מנוף ומועלות במשיכת חבל.

עזרנו לדייגים למשוך את הרשת בו נלכדו מספר מועט של דגים. לאחר מכן בחרנו כמה דגים מדוכן סמוך והלכנו למסעדה בו יבשלו אותם עבורנו, המסעדה התבררה כיזמות חברתית שבה העובדים הם הבעלים (חבורה צעירה ונמרצת) ועשרה אחוזים מהרוחים נתרמים לפרויקט קידום החינוך באוכלוסיות מעוטות יכולת. חזרנו לגסט האוס, חלצנו את הנעלים והסנדלים במרפסת והלכנו לישון.

בבוקר הם לא היו שם, נותרו רק הסנדלים של ירון והקרוקס של אופיר. הסנדלים שלי, של גור והנעלים של שחם נעלמו. אחרי שוידאנו שבעלי הבית לא ניקו את המרפסת והעבירו אותם למקום אחר ואחרי שסרקנו את כל החצר בתיקווה שהם נפלו, או שאיזו חיה העבירה אותם למקום אחר – נאלצנו להודות בעצב רב שגנבו לנו את הנעליים. אנחנו ששהינו במקומות היותר מוזנחים של הרפובליקה, בבקתות קש ומלונות מעופשים, גנבו לנו את הנעליים בפרבר מטופח סטייל נווה צדק בקוצ'ין שאפילו היו בה המון יהודים פעם ולהודים בארץ קוראים קוצ'ינים.

בהמשך הבוקר השכן במרפסת השכנה סיפר לנו כי בלילה שמע משהו כבד שנופל או יורד מהעץ לצד הבית.

יצאנו לקנות סנדלים לגור ולי. שחם יוכל סוף סוף לאוורר את הרגליים שלו ולהתחיל לנעול סנדלים, נעלי הרים נקנה לו כבר בנפאל.

גור מצא סנדלים מיד אבל אני לא, הנשים בהודו נועלות רק צ'אפלים שאלו כפכפי אצבע או סנדלים מהודרות. חזרנו לאסוף את הילדים ונסענו לראות את הארמון של הראג'ה של קוצ'ין. פרט לציורי קיר מהרימיאנה לא היה שם מרשים ביותר, אולי אפיריון קטן מפואר. חצינו את הכביש וישבנו לנפוש בגן משחקים. ירון ילל שהוא עייף ורוצה לחזור למלון, לצערנו לא הקשבנו לו והחלטנו להישאר. בגן המשחקים שנראה שלא היה עובר את תקני הבטיחות של שנות השישים בארץ הוא התנדנד קצת על הנדנדה ואז עבר לקרוסלה שהיו לה קצת מושבים שבורים והיתה גם מאוד גבוהה. שחם סובב אותו ותוך מספר סיבובים הוא התעופף במלוא הכח הצנטרפוגלי והתרסק לאדמה. חבול ובוכה סחבנו אותו בחזרה לטיפול וחבישה במלון. הילדים נשארו לסיבוב בגלריות בסביבה. ניקיתי לירון את הפצעים וחבשתי אותו והוא נשאר עם גור לנוח במיטה.

אופיר מספר על הביקור בגלריות: ברחוב היוצא מהארמון היו גלריות רבות. ברחוב היו גלפי קוקוס שגלפו כל מיני קופים ופילים, עצרתי קצת להסתכל עליהם. המשכנו ברחוב והגענו לגלריית עתיקות ענקית היו בה כל מיני נשקים שהשתתפו במלחמות עתיקות – מחרב של ראג'ה משנה כלשהי ועד קדרות ענק עתיקות, עמודים וכלי זהב. הגלריה נראתה כמו חדר הנחיצות בהארי פוטר (חדר גדוש בחפצים ובו אפשר היה להחביא כל דבר). יצאנו והמשכנו לעוד גלריה שם ראינו פטפון עתיק עם רמקול בצורת אפרכסת ועל מנת להפעילו צריך לסובב ידית בצידו. כשניסיתי להפעיל אותו הוא פצח בסדרת צרחות וחריקות. בשלב מסויים החריקות התחילו לחזור על עצמן. לאחר מכן בעלת החנות באה והסבירה לי שהמכשיר לא פועל. הרחוב היה מלא בגלריות, עברנו כמעט בכולן. בכל גלריה היו דברים שונים מאותו הדבר. לבסוף, הגענו לאחת לפני הכי גדולה, שם היה אפשר לקנות גילופי עץ שהם קירות, דלתות, אמבטיות מקושטות, מזרקות ועוד. כמובן שאנו לא יכולנו לקנות דבר. המשכנו והגענו לעוד אחת שהיא היתה הכי גדולה. שם בכניסה, היתה הקדרה הי גדולה בעולם, אפשר לבשל בה פיל שלם, בעצם רק פיל הודי (פיל אפריקאי לא) ורק אם חותכים אותו. אבל היות ולא מרשים להם לבשל פיל, הם משתמשים בקדרה כבריכת נוי עם יקינתוני מים שברחו מהמפרץ וביקשו מקלט. למעשה הם קיבלו מלון חמישה כוכבים כי הקדרה מאוד מקושטת ומפוארת בגילופי מתכת יפים. בגלריה היתה גם סירה ארוכה מאוד, כמה עשרות מטרים שהיתה עמוסה בכל מיני תבלינים. המשכנו וראינו תיקרות מגולפות בעץ, הצוואר שלנו נתפס מרוב שהבטנו למעלה. התברר שיש מסעדה וגסט האוס באותו המקום. הגלידה היתה יקרה מידי, אבל העמודים וכל שאר חפצי היוקרה היו במחירים סבירים היתה לנו רק את בעיית הסחיבה שלהם. עברנו בעוד כמה גלריות קטנות ששעממו אותנו כבר, תפסנו ריקשה וניסינו לחזור, אך די איבדנו את הדרך. כשהצלחנו לחזור נשכבנו על המיטה ונחנו.

אני יצאתי שוב לשוק להמשיך לחפש סנדלים במסע מייאש להפליא שבסופו רכשתי קרוקס מזוייפים וורודים. מה שהיה מדהים זו הנחישות שבה המוכרים ניסו למכור לי סנדלים מידה 42 כשאני ביקשתי 37. בכל חנות מחזיקים בדרך כלל מספר דגמים ומידה אחת מכל דגם. במידה ויש לקוח שרוצה דגם אחר או מידה אחרת, הולכים לחנות השכנה שבדרך כלל מרוחקת כעשר דקות וחוזרים עם עוד זוג או שניים שבדרך כלל הם גם לא הדגם או המידה הדרושים, אבל הרי תמיד שווה לנסות.

בדרך חזרה המשכתי בבירורים לגבי שיט בתעלות המים בקרלה במלון צף. התאחדנו אחר הצהריים ויצאנו להופעת תיאטרון מסורתית הנקראת קטאקאלי. ממש בסמוך למקום בו התגוררנו שוכן המרכז לאומנות הבמה הממוקם במבנה מקסים. אופיר הלך לפנינו כדי לראות את תהליך האיפור המסובך.

אופיר: כל שחקן מאפר את עצמו ורק אחר מתלבש בכובע מסובך והמון בגדים. השחקן יושב על המחצלת ומסביבו אבקות בצבעים שונים אליהם הוא מוסיף מים ואז מצייר על עצמו. השחקן אותו ראינו צבע את הפנים בירוק, התחיל במצח, לחיים ואז התווה סימן במצח, השאיר סביב השפתיים פנוי ואת האדום שם עשה בסוף. הוא לקח פיסת נייר, הצמיד ללחי שלו על מנת לגזור מן מסגרת כזו, אחרי שמדד גזר, מדד שוב עד שהתאים באופן מוחלט ואז הדביק לפנים.

השחקנים שמשחקים את הרעים שמים איזשהו גרעין של צמח בתוך העפעף התחתון ואז הלבן בעין הופך לאדום. בסוף ההופעה הם מוציאים אותו.

כל השחקנים התאפרו בהתאם לדמות אותה הם שיחקו: ירוק לטוב, שחור ואדום הרע, צהוב/כתום – אישה.

ההופעה התחילה בסיום האיפור. המופע התחיל בהסברים על המופע, על התהליך הארוך של לימוד האומנות הזו, אחר כך עלה שחקן לבמה, לבוש כאישה ומאופר בכבדות. הקריין הסביר על השפה בקטאקלי, והשחקן הדגים את כל סקאלת הרגשות על ידי תנועות עיניים, פנים וידים. השליטה שלו בכל שריר בפנים ובגוף היתה מדהימה, כל שריר זז בנפרד, העיניים התגלגלו לכיוונים שאפילו לא ידענו שהם קיימים.

השפה בה הם מציגים היא שפת סימנים של ידיים, גוף, רגליים ופנים.

לאחר ההדגמה התחילה ההצגה שסיפרה סיפור מהמיתולוגיה ההינדית. היינו מרותקים. חוויית התיאטרון הזו היתה כל כך שונה תרבותית מכל מה שראינו מעולם, רק בסוף ההצגה כאשר הגיבור הטוב שפניו היו צבועים ירוק, והוא היה חמוש בצפרני פלדה אימתניות איתן שיסף כאילו את בטן הגיבור הרע המפחיד, כשהרים את ראשו פניו היו צבועות באדום (כנראה אבקה שהיתה שם ) והוציא משם את שערות הגיבורה, הבנתי שזה בדיוק הסיפור על וישנו שבתור גילגול האריה קרע את קרביו של השד הנורא. זה בדיוק אותו הסיפור שיש לנו במיתולוגיה ושירון מפחד מאוד מהציור הזה וגם נמשך אליו. מזל שירון נשבר לפני כן ועזב עם גור.

למחרת בבוקר, אספה אותנו מונית לנסיעה לאלפואזה בה נעלה על ספינה ונבלה יומיים בשיט.