יום שלישי – 5 אוגוסט 2008
יצאנו לדרך.זה קרה רק אחר הצהריים אחרי שנארזו כל הארגזים. מויינו כל הבגדים, תוייקו הניירות. סומנו הספרים שלא נארזו ונערך טקס העברת שומר הבית (בובת פליימוביל קטנה שנשכחה על אדן החלון בפינת האוכל) לקומונה שתחליף אותנו בכל המובנים.
יצאנו, הגענו עד למושב תלמי ביל"ו ואז לא היה ברור אם שכחנו את חגורת הכסף. חזרנו הביתה רק בשביל למצוא אותה באחד התיקים בבבגז'.
כשהגענו לראשון לציון להורים, היה כבר מאוחר, אבל לפנינו הייתה עדיין אריזת כל התיקים מחדש. כבר שבועיים אנחנו שולחים תיקים, ארגזים, שקיות ולא היה ברור למה יהיה לנו מקום בסוף. ארזנו עד 11 בלילה השארנו ספרים, חוברות, בגדים מיותרים ועוד קשקושים.
בבוקר יצאנו מוקדם לתל אביב, לתחנת רכבת צפון בשתי מכוניות נהוגות בידי הורים דמומים, עצובים, דואגים.
פרקנו את הציוד, נפרדנו בדמעות והצטרפנו לחבורת נוסעי הודו שעמדו כמונו ליד תרמילים גדולים ותיקים.
הדרך לבית שאן עברה מהר, הגענו לגבול, עמדנו בתורים ארוכים, חלפנו על פני דיוטי פרי מוזר ועלינו שוב על האוטובוס שהעביר אותנו לירדן. מעבר הגבול היה מעט מלחיץ. שאלו אותנו שאלות, בדקו את התיקים, החרימו עוגיות, גרנולה ותפוחים. רק התפוחים חזרו אחרי תחנונים, מזל שחילקנו את העוגיות והגרנולה לעוד תיקים שעברו בלי בדיקה. גם על התרופות שאלו אבל נופפנו במכתב. בסוף עברנו את הגבול ועלינו על אוטובוס ירדני שיצא לדרך בין כפרים קטנים במדבר. הדרך עברה במדבר ובו מטעי בננות, בצידי הכביש המון שיחי קיקיון ותפוחי סדום. באוטובוס שוחחנו עם זוג שהוא הודי והיא עולה מרוסייה, שניהם מוסיקאים. הוא חי כבר 20 שנה בתל אביב, מלמד מוזיקה ועובד כטבח, הם חוזרים לגור בהודו אחרי אכזבה וכעס על ישראל. היתה שיחה מרתקת, קצת עצובה על תרבויות ודתות. אחרי הרבה שעות הגענו לשדה התעופה של עמאן. גם שם בדקו את התיקים, אבל יצאנו בשלום. העמסנו את התרמילים על המסוע ועלינו לחכות לטיסה. טסנו בקטאר אירוויז – הילדים התפעלו מהמסכים הקטנים הצמודים לכיסא שלפנים, בהם אפשר היה לבחור כל סרט שעולה על הדעת. קיבלנו ארוחת ערב מפוארת ונחתנו בדוחא הנמצאת בבחריין. יצאנו החוצה מהאוטובוס לחום מהמם, עיר מדברית דומה קצת לאילת. חיכינו שעה ועלינו שוב על מטוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה